גמרא

סכות

פרשת

מדוע משה רבינו מסרב לברך על הכוס

נחשון ורד

כותב:


דרש רב עוירא, מאי דכתיב ''ויגדל הילד ויגמל''? עתיד הקדוש ברוך הוא לעשות סעודה לצדיקים ביום שיגמול חסדו לזרעו של יצחק. לאחר שאוכלין ושותין, נותנין לו לאברהם אבינו כוס של ברכה לברך ואומר להן: איני מברך,... אומר לו ליצחק: טול וברך! אומר להן: איני מברך, ... אומר לו ליעקב: טול וברך! אומר להם: איני מברך... אומר לו למשה: טול וברך, אומר להם: איני מברך, שלא זכיתי ליכנס לארץ ישראל לא בחיי ולא במותי. אומר לו ליהושע, טול וברך! אומר להן: איני מברך... אומר לו לדוד: טול וברך: אומר להן: אני אברך, ולי נאה לברך, שנאמר ''כוס ישועות אשא ובשם ה' אקרא''. (פסחים קיט:)


ביאור הגמרא


הגמרא במסכת פסחים אומרת כי לעתיד לבוא יעשה הקב''ה סעודה לצדיקים, ובסיומה עתידה לעבור כוס של ברכה ביניהם. תחילה אמירת הברכה מוצעת לאברהם שמסרב עקב מניעה שהייתה בו, שמעביר ליצחק המסרב גם הוא וכן הלאה. כאשר מגיעים למשה, הוא מסרב מפני שלא נכנס לארץ ישראל. בסופו של דבר, מגיעה הכוס לדוד המלך והוא מברך עליה.

נעיין בדבריו של משה רבינו, ומתוכם ננסה להעמיק בחשיבות ערכה של הכניסה לארץ ישראל.

''אומרים לו למשה: טול וברך! אומר להם: אני איני מברך, שלא זכיתי להיכנס לארץ ישראל לא בחיי ולא במותי''

בדבריו של משה יש התייחסות כפולה לכניסה לארץ ישראל: אחת בחיים, ואחת לאחר מיתה. משמע מלשון דבריו שיש מעלה וחשיבות כה גדולה בכניסה לארץ ישראל אף לאחר מיתה, עד כדי כך שאילו היה נכנס משה לארץ לאחר מותו- היה מסכים ליטול כוס של ברכה, אף שבחייו לא זכה להיכנס והחיסרון הזה עדיין קיים בו. כלומר: הכניסה לאחר מיתה מהווה פיצוי הולם על העדר הכניסה בחיים.

יש לציין כי דבריו של משה נוגעים דווקא לחלק המערבי והקדוש יותר של ארץ ישראל, שם נמצא הר המוריה, שכן לחלקה המזרחי של הארץ משה נכנס.

מהי מעלת הקבורה בארץ?

לכאורה, הדבר מעלה תמיהה גדולה: וכי כה גדולה מעלתה של הקבורה בארץ? אומנם, מצאנו מימרות רבות בדברי חז''ל על חשיבות הקבורה בארץ (ומיד נפרט) ואף את בקשות יעקב ויוסף להיקבר בה, אולם דבר תימה הוא לומר כי הכניסה לארץ לאחרמיתה תהיה חשובה עד כדי 'כפרה' על המניעה מכניסה אליה בחיים. ברור כי יש מצווה ליישב את ארץ ישראל ולגור בה, אולם האם ניתן לעשות זאת לאחר מיתה? וכי יתכן שאדם שלא הניח תפילין בחייו ולאחר מיתתו הניחו לו תפילין יחשב לו הדבר כאילו הניח תפילין בחייו?

נעיין מעט במקורות העוסקים במעלת הקבורה בארץ, ומתוכם ננסה להבין את עניינה וגדולתה.



הירושלמי: וכפר אדמתו


בירושלמי מובא ביאור המעמיק במעלת הקבורה בארץ. וכך אומר הירושלמי:

רבה בר קריא ור' אלעזר הוון מטיילין באיסטרין. ראו ארונות שהן באות מחוץ לארץ. אמר רבה בר קריא לר' אלעזר מה הועילו אילו? עליהן אני קורא ''נחלתי שמתם לתועבה'' [ירמיהו ב:ז'] - בחייכם, ''ותבואו ותטמאו את ארצי''- במיתתכן. אמר ליה כיון שמגיעין לארץ היו נוטלין גוש עפר ומניחין על ארונן דכתיב ''וכפר אדמתו עמו'': (ירושלמי כתובות פרק יב ה''ג)

רבה בר קריא ור' אלעזר היו הולכים ברחובות העיר, וראו ארונות מתים שבאים מחוץ לארץ להיקבר בארץ ישראל. אמר רבה לר' אלעזר: מה הועילו אלו שבאים לארץ ישראל רק לאחר מיתתם? דרש עליהם את הפסוק ''ותבואו ותטמאו את ארצי ונחלתי שמתם לתועבה'' (ירמיהו ב',ז'): ''נחלתי שמתם לתועבה''- שלא עליתם אליה בחייכם, ''ותבואו ותטמאו את ארצי''- במיתתכם. אמר לו ר' אלעזר: יש בכך תועלת! כיוון שמגיעים המתים לארץ נוטלים גוש עפר ושמים על ארונם ומכפר עליהם, שנאמר ''וכפר אדמתו עמו''.



קבורה בארץ מכפרת


רואים מהגמרא שגם מי שלא היה בארץ בחייו ובא אליה רק אחר מותו- אף שיש עליו קפידה מסוימת (כפי שדורש את הפסוק רבה בר קריא) בכל זאת עפר הארץ מכפר עליו. וכך אומרת גם הגמרא במסכת כתובות:

אמר רב ענן: כל הקבור בארץ ישראל - כאילו קבור תחת המזבח, כתיב הכא: "מזבח אדמה תעשה לי," וכתיב התם: ''וכפר אדמתו עמו''. (כתובות קיא.)

הגמרא מקישה את הפסוק ''וכפר אדמתו עמו'' לפסוק ''מזבח אדמה תעשה לי'' ולומדת מדימוי הלשון שכל הקבור בארץ ישראל כאילו קבור תחת המזבח. המסקנה המתבקשת מכך היא כי כשם שהמזבח מכפר על עוונותיהם של ישראל, כך גם עפר הארץ מכפר.

הערה זו עשויה להסביר את דבריו של משה רבנו: אילו היה משה רבנו נכנס לארץ לאחר מותו, היו מתכפרים חטאיו, כמו חטא מי מריבה (אשר אליו מיוחסת אי כניסתו לארץ ישראל), ולכן היה מסכים לברך על כוס של ברכה.

אולם החידוש שבאמירה הזו הוא עצום. כיצד יתכן שנתינת עפר 'טכנית' תמחק את חטאיו של האדם? וכי היכן מצאנו אפשרות של כפרה ללא תשובה בחיים או על ידי 'יסורים מכפרים'?



העוונות- בגלל הגלות


מסביר הראי''ה קוק זצ"ל (מאמרי הראי''ה, סגולת ציון וירושלים) שבאמת סיבת כל העוונות היא הגלות וטומאת חוץ לארץ, שרק בגללן קיימת מציאות של חטא. אוויר המקום מושפע ממעשי יושביו, וממילא הוא נושא את ההשפעה הזו ומשפיע אותה לכל הסובבים.

מחשבת העבירה, היא כמו חיידק נישא ברוח: לאחר שהיא עולה בדעתו של אדם ומגיעה לידי ביטוי בפועל, היא עשויה להדביק בה את כל הסובבים אותה, במודע ושלא במודע. לכן בחוץ לארץ כאשר אנו תחת עול ולחץ הגלות, מוקפים בעמים שלא תמיד נהגו בצורה מתוקנת, אנו מושפעים מהתנהגותם ולכן מסוגלים לחטוא. אולם בארץ ישראל מצד עצמה לא שייך מציאות של חטא, כי אווירה של הארץ זך מצד עצמו. לכן הארץ פולטת את החוטאים ממנה (''ולא תקיא אתכם הארץ אשר אני מביא אתכם שמה לשבת בה'', ויקרא כ', כ''ב) – כדי שהאוויר הארץ ישאר נקי מזיהום רוחני.

ממילא, מסביר הרב, ברור שלעמים בסביבתנו ישנו חלק משמעותי במצבנו הרוחני, ולכן ''ונקם ישיב לצריו, וכפר אדמתו עמו'', וכמו שאמרו חז''ל כי לעתיד לבוא ''הקב''ה נוטל כל עונות ישראל ונותן אותם על ראש שרו של עשו'' (ילקוט שמעוני ישעיה תק''ו), שכן למפרע מתברר כי החטאים היו בגלל הגויים. אומנם, כל זמן שאנו עדיין לא זכינו לגאולה השלמה (גשמית ורוחנית כאחד) מוטלת עלינו האחריות לכך שלא נגאלנו בזכות מעשינו אנו, וכמו שאמרו ''כל דור שלא נבנה בית המקדש בימיו כאילו נחרב בימיו'' (ירושלמי יומא פ''א ה''א).

על בסיס דבריו של הרב ניתן להבין את הירושלמי, ולהסביר מדוע עפר הארץ מכפר על המתים הנקברים בו: הקבורה בעפר הארץ מבררת כי חטאיו של האדם היו בגלל ההשפעות החיצוניות של הגויים, אולם הם לא נגעו במהותו הפנימית. כל עוד האדם חי ונקבר במקום טומאת ארץ העמים, נראה כי יש לו שייכות לאותו המקום ולכן לא זכה להיגאל בחייו. אולם לאחר השיבה לארץ מתברר שבארץ ישראל האדם נקי מעבירות מצד עצמו, ''וכפר אדמתו עמו''.

ולכן נתינת עפר 'טכנית' אכן מכפרת על האדם לאחר מותו; מאחר ולא מדובר במעשה טכני בלבד של הזזת עפר אלא בבירור מהותי באופיו של האיש הישראלי. אדמת הקודש מכפרת על הנפטר משום שהיא מגלה שמלכתחילה אשמתו בחטא אינה באחריותו הבלעדית. לכן, אילו משה רבנו היה נכנס לארץ היה מסכים לברך, שכן מעלתו הייתה מתבררת אף יותר מתוך הקבורה בארץ. כעת ניתן לענות גם על השאלה מתחילת המאמר.

בתחילת המאמר השווינו בין הנחת תפילין לאדם לאחר מותו, לבין כניסה לארץ לאחר מות האדם. שאלנו כיצד ייתכן שמעשה של האדם לאחר מותו יפצה על העדרו בחייו? על כך ניתן לענות כעת, דווקא מתוך ההשוואה לתפילין. הגמרא (ראש השנה, יז.) אומרת כי ההגדרה של 'פושעי ישראל בגופם' היא 'קרקפתא דלא מנח תפילין', כלומר אדם שלא מניח תפילין. מסביר שם הרי''ף כי מדובר דווקא באדם שלא הניח תפילין מעולם, אולם אדם שכן הניח אפילו פעם אחת- כבר אינו נחשב חלק מפושעי ישראל בגופם. מדוע די בהנחה חד פעמית זו? כעת ניתן להסביר זאת כך: כשם שהנחת תפילין יחידנית מעידה באופן עמוק על אופיו ומהותו של האיש הישראלי, כך גם כניסת האדם לארץ ישראל אף לאחר מותו מגלה על אישיותו.



סיכום


בתחילת המאמר ראינו את הגמרא במסכת פסחים שאומרת כי לעתיד לבוא הקב''ה מעביר כוס של ברכה בין הצדיקים, וכל אחד מסרב לברך בגלל חסרון רוחני שיש בו. משה רבינו מסרב מפני שלא זכה להיכנס ולהיקבר בארץ. מדבריו של משה דייקנו כי ניתן ללמוד על מעלתה של הקבורה בארץ, שאפילו מי שלא נכנס אליה בחייו אלא רק במותו, נחשב לו הדבר כאילו נכנס בחייו. על כך שאלנו כיצד ייתכן כי מעלת הקבורה בארץ כה גדולה, והרי אין בכך פתרון ותשובה על העדר קיום המצווה בחיים?

על כך ענינו באמצעות העמקה בדברי הירושלמי: הזכרנו את המעשה על ארונות המתים שעלו לארץ ואת דברי ר' אלעזר על כך שעפר הארץ מכפר. ראינו את הגמרא בכתובות המקישה בין עפר ארץ ישראל למזבח, ממנה נלמד כי הקבורה בארץ מכפרת. נוכח חידוש נפלא זה, שאלנו כיצד ייתכן שנתינה טכנית של עפר תכפר על חטאיו של האדם כאשר לא מתלווה אליהם תשובה מהותית על חטאיו?

כדי להבין עניין זה הסברנו את דבריו של הרב קוק על ''וכפר אדמתו עמו'', כי כאשר עם ישראל נמצא בגלות יש לגויים ולטומאת חוץ לארץ חלק באחריות על עוונות העם. אומנם, אין הדבר מסיר אחריות כליל מישראל. אולם כאשר שבים ארצה, סיבת העוונות מתבררת למפרע, וממילא האדם מתכפר.

לכן אילו נקבר משה בארץ היה מברך על הכוס, מאחר ומעלתו הייתה מתבררת יותר וחטאיו היו מתכפרים על ידי עפר הארץ.

רבי משה באסולה היה מקובל איטלקי שעלה לארץ ישראל באמצע המאה ה16 וקבע את מושבו בעיר צפת, שם התחבר עם רבני העיר ובמיוחד עם הרמ''ק, רבי משה קורדובירו. בספרו ''ספר המסעות'' הוא מתאר מסע של כשנה וחצי ברחבי הארץ, בו הוא מתאר את יושבי הארץ, מספר היהודים בכל ישוב ועיסוקיהם. בספרו הוא מתאר בית קברות של גויים (!) בוונציה שבאיטליה, שם נקברו נכבדי הרפובליקה של ונציה בעפר מיוחד שהובא שם כך מארץ ישראל:

'' שם יש מקום שנשאו הרבה ספינות עפר ארץ ישראל והיו קוברים שם השרים בימים הקדמונים וקורין אותו קנפ''ו סאנט''ו וזה אות כי הכל מודים בקדושת ארץ ישראל'' (מסעות ארץ ישראל לרבי משה באסולה, עמ' 34).

אשרינו שזכינו, שאפילו הגויים מודים במעלתה ובקדושתה של ארץ ישראל.



לא ניתן להשתמש או להעתיק מבלי רשות ארץ ישראל יומי (ע"ר)

ארץ ישראל יומי

דף הבית

אודותינו

ברכות

תרומות

צרו אתנו קשר

כתבו לנו:

  • https://www.facebook.com/EretzYisrae

© 2018 by EretzYisraelYomi.com

לא ניתן להשתמש או להעתיק מבלי רשות אתר ארץ ישראל יומי (ע״ר).