תפילה

וישלח

פרשת

פירות ארץ ישראל

אורי אנגלמן

כותב:

במאמר זה נרחיב מעט במעלת הפירות של ארץ ישראל, הבולטת ביותר בברכת "על המחיה", שהיא מעין שלוש הברכות של ברכת המזון, ובמה שכתוב בה –"והעלנו לתוכה ונאכל מפריה".

ארץ ישראל נשתבחה במעלות רבות –אחת מן המעלות הבולטת ביותר שלה היא המאכלים אותה מוציאה הארץ –"ארץ זבת חלב ודבש דגן תירוש ויצהר".  אמנם, כל הנאות אלו כרוכות בתהליכים הלכתיים רבים – ערלה, שביעית, תרומות ומעשרות, איסור חדש, הפרשת חלה ועוד. מהי המעלה הגדולה כל כך שיש בפירות ארץ ישראל?

שאלות

כתב הטור בהלכות ברכות אורח חיים סימן ר"ח כתב על נוסח הברכה ברכת מעין שלש "ונאכל מפריה ונשבע מטובה" –

" ואין לאומרו, שאין לחמוד הארץ בשביל פירות וטובה, אלא לקיים מצוות התלויות בה"

הטור יוצא נגד מי ששואף לעלות לארץ ולאכול מפירותיה, האם זו פסגת שאיפותינו? מבאר הטור, שהכוונה לקיום המצוות התליות בארץ. על פניו, דבריו סותרים את האמור בברכה והאמור  לעיל – שבפירות ארץ ישראל ישנה קדושה מיוחדת!

חיזוק לשיטתו אפשר למצוא בגמרא סוטה יד, א המבררת את צערו של משה רבינו על שלא נכנס לארץ -

"דרש רבי שמלאי: מפני מה נתאוה משה רבינו ליכנס לא"י? וכי לאכול מפריה הוא צריך? או לשבוע מטובה הוא צריך? אלא כך אמר משה: הרבה מצות נצטוו ישראל ואין מתקיימין אלא בא"י, אכנס אני לארץ כדי שיתקיימו כולן על ידי וגו'.."

שואלת הגמרא – מפני מה רצה משה רבינו להיכנס לארץ ישראל? וכי משה רבינו צריך לאכול מפירותיה, האם דבר שכזה הניעה את משה רבינו לרצות להיכנס לארץ? לא יתכן, אומרת הגמרא, ולכן מכריעה הגמרא שרצה משה רבינו לקיים בארץ ישראל את כל המצוות התלויות בה.

שיטת גמרא זו זהה ממש לשיטת הטור לעיל – לא אל עצם הפירות והאכילה שאיפתנו, אלא לקיום המצוות את התלויות בארץ עיננו נשואות.

בעקבות גמרא זו ושיטת הטור מתחזקת השאלה – מה כל כך מיוחד בפירות ארץ ישראל?

תשובת הב"ח לשאלת הטור

המשיב המרכזי לשאלת הטור, הלא הוא נושא כליו הנאמן – הב"ח וכך כתב:

"תימה הלא קדושת הארץ הנשפעת בה מקדושת הארץ העליונה היא נשפעת גם בפירותיה שיונקים מקדושת השכינה השוכנת בקרב הארץ כי על כן הזהיר ואמר בסוף פרשת מסעי (במדבר לה לד) ולא תטמא את הארץ אשר אתם יושבים בה אשר אני שוכן בתוכה כי אני ה' שוכן בתוך בני ישראל ואמר אם תטמאו את הארץ נמשכת הטומאה גם בפירותיה היונקים ממנה וכבר נסתלקה השכינה מקרב הארץ אשר אני שוכן בתוכה ממש בגוף הארץ נסתלקה מפני הטומאה שטימאתם אותה ונמשך מזה כי גם כן אנכי מסלק שכינתי מתוך בני ישראל כי עד עתה היכל ה' המה היו בני ישראל לפי שהשכינה היתה שורה בקרבם ממש ועתה באכלם פירות היונקים מטומאת הארץ נסתלקה השכינה כי כשהטומאה נכנסת עם אכילת פירות בתוך בני ישראל יוצאת כנגדה הקדושה מקרב ישראל ועל כן ניחא שאנו מכניסין בברכה זו ונאכל מפריה ונשבע מטובה כי באכילת פירותיה אנו ניזונים מקדושת השכינה ומטהרתה ונשבע מטובתה"

מבאר הב"ח, פירות ארץ ישראל הם פירות שמשופעים בקדושת הארץ – ופירות שיונקים מאדמה קדושה זו לא נשארים אדישים כלפי מה שינקו, אלא הקדושה והשכינה שבארץ נכנסת וחודרת גם לפירות. ממילא, כאשר אדם אוכל מפירות הארץ, זוכה גם הוא להיות מושפע מקדושה זו.

זו הסיבה, אומר הב"ח, שבברכת "על המחיה" אנו אומרים ושואפים למצב של "ונאכל מפריה ונשבע מטובה", שכן לא מדובר בהנאה גשמית נמוכה, אלא מדובר בהנאה רוחנית שמעלה את הגשמיות. הפירות הקדושים הללו מזינים את עם ישראל מקדושת השכינה וטהרת הארץ ומעלים במעלתם את בני ישראל האוכלים פירותיה.

אמנם, עדיין דברי הגמרא בסוטה על משה רבינו "וכי לאכול מפריה הוא צריך" נותרו סתומים. אם כל כך גדולה מעלת הארץ ונשגבה מעלתה, מדוע כ"כ תמוהה שרצה משה רבינו לטעום ולאכול מפירותיה הקדושים? גמרא זו מהווה ראייה חזקה ואיתנה לשיטת הטור, וגם לשאלה זו יש להשיב.

שאלה זו הקדים ושאל האליה רבה על הב"ח ותשובתו בצידו –

אליה רבה סימן רח

"ואפשר דשאני משה דשכינה תדיר לגביה אף שלא היה אוכל מפירות ארץ ישראל כדפרש"י סוף פרשת בהעלותך [במדבר יב, ד]. ולזה דקדק הש"ס וכי לאכול מפריה וכו' הוא צריך, ר"ל שמשה אינו צריך לזה"

מבאר אליה רבה שבאמת שאלת הגמרא ותשובת הגמרא היא יחסית – בודאי שמעלת פירות ארץ ישראל גבוהה מאד, אלא שלמעלתו של משה רבנו, נחשבת כירידה. אמנם באמת כלפי כל אחד אחר מעמ"י אכילת פירות ארץ ישראל היא מעלה גדולה ונשגבה.

ניתן לדקדק תשובה זו מלשון הגמרא – "וכי לאכול מפריה הוא צריך" הדגש במילה "צריך" מורה שדווקא שאין צורך יש לתמוה, במדרגה כמדרגתו של משה רבינו, אבל לכל אחר מישראל, שלו באמת יש צורך – בוודאי שפירות ארץ ישראל מהווים מעלה וזכות גדולה באכילתם.

תשובה נוספת, שביחס לאכילת המן אותו אכלו בני ישראל במדבר, שהוא "לחם אבירים", מזון אלוקי שיורד ישירות מהשמים, היו פירות ארץ ישראל במעלה פחותה, לכן תמהה הגמרא על משה רבינו כיצד יתכן שהיה ששאף להיכנס לארץ לאכול פירותיה, בעוד שיכל לאכול את המן שהיה במדרגה גבוה יותר. תשובה זו נכונה כלפי עם ישראל גם כן, אך למעלתו של משה רבינו, שבוודאי ידע והעריך את קדושת המן, התמיהה גדולה אף יותר.

ישנו סיפור נפלא, על אחד מגדולי הדור ששהה בחו"ל והלך לעשות קנייה במעדניה. כאשר נכנס לחנות ראה פירות הפזורים בחוץ, והתאוותה נפשו לאכול קימעה. בעודו מתכונן לקנות מהפירות, החל לחשוב אילו בעיות הלכתיות עלולות לעלות – "האם פירות אלו מעושרים? פירות חו"ל, לא צריך" הגהה לעצמו והמשיך –"ערלה? גם זה אין...שביעית? ודאי שלא שייך.." וכך הריץ בראשו את כל המצוות התלויות בארץ שעלולות לעלות מאכילת פירות אלו. לבסוף סיכם בליבו ואמר – "אין שום בעיה הלכתית, אבל, בפירות האלו – אין כלום, הם ריקים לגמרי מכל תוכן, שלא כמו פירות ארצנו הקדושה, המלאים בפרטים ועניינים רבים, המורים על מעלתם הכבירה"

סיכום

במאמר זה הרחבנו בו על מעלת הפירות של ארץ ישראל. שאלנו מהי המעלה הגדולה של פירות הארץ, והבאנו את הנאמר בברכת "על המחיה" בהקשר לשאיפת עם ישראל לחזור ולאכול מפירות הארץ – "נאכל מפריה  ונשבע מטובה". ביררנו מדוע אין פסול בשאיפה כזו ולהפך, מדוע דווקא דרך אכילת פירות הארץ אפשר להתרומם ולעלות למדרגות רמות בקדושה ובטהרה. הוספנו לבאר גם כן את מדרגת משה רבינו, שהוא לפי מעלתו לא היה צריך לעלייה זו ולכן הגמרא התייחס בתמיהה למחשב שאולי שזו הסיבה שרצה  משה רבינו להיכנס לארץ. אולם ודאי שאנו הקטנים, אכילת פירות הארץ מרוממת ומעלה אותנו לעילא ולעילא.

לא ניתן להשתמש או להעתיק מבלי רשות ארץ ישראל יומי (ע"ר)

ארץ ישראל יומי

דף הבית

אודותינו

ברכות

תרומות

צרו אתנו קשר

כתבו לנו:

  • https://www.facebook.com/EretzYisrae

© 2018 by EretzYisraelYomi.com

לא ניתן להשתמש או להעתיק מבלי רשות אתר ארץ ישראל יומי (ע״ר).