גמרא

בהעלתך

פרשת

מדוע מתו אלימלך, מחלון וכליון?

נחשון ורד

כותב:

''היה רבי שמעון בן יוחאי אומר: אלימלך, מחלון וכליון, גדולי הדור היו ופרנסי הדור היו, ומפני מה נענשו? מפני שיצאו מארץ לחוצה לארץ, שנאמר: ותהם כל העיר עליהן ותאמרנה הזאת נעמי. מאי הזאת נעמי? א"ר יצחק, אמרו: חזיתם, נעמי שיצאת מארץ לחו"ל מה עלתה לה.'' (בבא בתרא צא.)

 

 

הגמרא במסכת בבא בתרא מספרת כי אלימלך ובניו היו גדולי הדור ופרנסיו. ומדוע הם נענשו? מפני שיצאו מארץ ישראל בזמן הרעב ויצאו לחוצה לארץ. הגמרא מעוררת מספר שאלות:

 

א. הרי אלימלך אינו הראשון שיצא מארץ ישראל מפני רעב. גם אברהם יצא מן הארץ וירד למצרים, וכן יעקב. מדוע אם כן דווקא אלימלך ובניו 'נתפשים' ונענשים על כך?

ב. מדוע מתים גם מחלון וכליון? לכאורה רק אלימלך צריך היה למות שכן הוא אבי המשפחה, והיוזם המרכזי של הירידה מהארץ. ואכן במגילה מפורש כי חולפות עשר שנים בין מות אלימלך למות בניו. אם כך, מדוע הגמרא מחברת בין סיבת המוות של אלימלך ובניו ואומרת כי שלשתם מתו מפני שיצאו מהארץ לחוצה לארץ?

ג. זאת ועוד, מפשט הכתובים משמע כי סיבת מותם של בני אלימלך היא נשיאת נשים מואביות, וכך גם מפורש במדרש בשם רבי מאיר[1]. האם הדרשה של ר''ש בן יוחאי בהכרח עומדת בניגוד לדרשתו של רבי מאיר?

 

אלימלך מסרב לפרנס

 

המדרש (רות רבה פרשה א' סימן ד'[2]) חושף צד מרתק בסיפורו של אלימלך. המדרש מקדים בפתח דבריו כי הרעב השורר בימי אלימלך אינו הרעב הראשון המתואר בתנך, ישנם מספר ימי רעב שקדמו לו. בין היתר, מזכיר המדרש את הרעב בימיהם של שלושת האבות. לאחר שהמדרש מזכיר ימים אלו, הוא מכיר בכך שאלימלך הינו היחיד מבין המוזכרים שנענש על הירידה מן הארץ בימי הרעב, ושאלתו ''מדוע נענש אלימלך'' מקבלת את המשמעות הנוספת: מדוע היחיד שנענש הוא אלימלך.

 

על כך עונה המדרש בתיאור מצבו הכלכלי והפוליטי של אלימלך בפתח שנות הרעב: אלימלך הוא האדם העשיר ביותר במדינה, בעל יכולת כלכלית עצומה להאכיל את העם כולו במשך עשר שנים. לא רק זאת, בעיניי העם הוא נתפס כאדם נדיב שיעמוד לצידם בשעת צרה. רבי מאיר דורש את שמו של אלימלך: אליי תבוא מלכות[3]. אלימלך נתפס גם בעיני עצמו כמלך, שמתפקידו לדאוג לעם. אולם כשהמשבר מגיע בפועל, אלימלך בורח ונעלם. כאשר הרעב מגיע, שפחתו של אלימלך נכנסת לשוק של 'סידקי' , שוק של קמעונים הלוקחים סחורה במידה קטנה, וקונה מעט תבואה למאכל לאלימלך ובני ביתו. במעשה זה, מראה השפחה כי ארנקו של אדונה אינו שופע כפי שהעם חשב שהוא יהיה. אכזבת העם גדולה, ומתוארת כ'נפילת ליבן של ישראל עליהם'.

ממשיך המדרש ומתאר את נימוקו של אלימלך למעשיו: ראה שכל ישראל מסובבים פתחיו, ''עמד וברח לו מפניהם''.

 

ביקורת נוקבת זו מגלה את ההתרחשות שמאחורי הקלעים לנסיבות העזיבה של אלימלך את הארץ, וממילא מסבירה את חומרת מעשיו ומבארת מדוע דווקא הוא נענש על הירידה מהארץ בשעת הרעב: במעשיו של אלימלך אין עזיבה אקטיבית של הארץ בלבד (עבירה שיש בה חומרה גם בפני עצמה) אלא הרבה יותר מכך: אלימלך נוטש את העם שבטח והאמין בו לגורל של מוות ברעב, כאשר באסמו יש די אוכל לעשר שנים. הביקורת החריפה על אלימלך הינה בשל נטישת האומה, בשעה בה היא זקוקה לו יותר מכל.[4]

 

ביקורת זאת נשמעת אף מדרשתו של רבי יהושוע בן קרחה המובאת גם היא בגמרא במסכת בבא בתרא (צ''א:):

 

''אמר רב חייא בר אבין אמר רבי יהושע בן קרחה: חס ושלום, שאפילו מצאו סובין לא יצאו, ואלא מפני מה נענשו? שהיה להן לבקש רחמים על דורם ולא בקשו.''

 

לכאורה, מדרשו של רבי יהושע בן קרחה עומד בניגוד לדרשתו של ר''ש בר יוחאי: בעוד ר''ש בר יוחאי מסביר כי חטאם הוא ביציאה מן הארץ, רבי יהושע מסביר כי חטאם היה שלא ביקשו רחמים על בני דורם.

אולם על פי הסברנו דבריהם עולים בקנה אחד: אלימלך ובניו מפנים עורף לבני עמם בשעת הצרה ואינם לוקחים בה חלק: אם מפני שיצאו את הארץ, ואם מפני שלא ביקשו רחמים על בני דורם.

 

מחלון וכליון ממשיכים את חטא אביהם

 

אכן, הדבר מסביר מדוע דווקא אלימלך נענש על הירידה מן הארץ. אולם מה חלקם של בניו בחטא?

כפי שהזכרנו קודם, רבי מאיר מסביר כי סיבת מותם של מחלון וכליון הייתה נשיאת נשים נוכריות:

 

''וישאו להם נשים מואביות, תני בשם רבי מאיר לא גיירום, ולא הטבילו אותם.'' (רות רבה פרשה ב סי' ט)

 

מסביר המדרש בפסיקתא:

 

''וישאו להם נשים מואביות. מי גרם להם לישא נשים מואביות? אלא על שעשו מעשה עמון ומואב, שנאמר (דברים כג, ה) ''על דבר אשר לא קדמו אתכם בלחם ובמים'', וגם אלו ברחו מארץ ישראל שלא להקביל פני האורחים.'' (פסיקתא זוטרתא רות פרשה א סי' ד)

 

הפסיקתא במהלך מבריק מחברת בין חטאם של מחלון וכליון בנשים נוכריות לבין התנהגותה של משפחתם בשעת הרעב. מי מתאים יותר להתחתן עם בנות מואב, אותה אומה שסרבה לספק מזון ומים לעם נודד במדבר, מאשר בני המשפחה שהתנכרה לעמה וסרבה לספק מזון ומים לאחיה?

אין ראוי יותר להתחבר עם מואב מאשר משפחתו של אלימלך. בזה מושלם תהליך הניכור הסופי אשר החל במעשיו של אלימלך: לאחר שהפנו עורף לבני עמם, הם הולכים ומתבוללים בקרב בני מואב, אותה אומה שנאסרה לאחר מעשיה הבלתי מוסריים כלפי עם ישראל.

 

בכך ממשיך להתגלגל כדור השלג אותו החל אלימלך. הפסיקתא (שם) אומר כי אילו היה אלימלך אביהם קיים, לא היה מניחם לישא את אותם נשים. אלימלך שעזב את עמו לא תכנן שמעשיו יגיעו כה רחוק ויהיו בעלי השפעה כה משמעותית: מה שהתחיל כירידה זמנית מהארץ לתקופת הרעב, נגמר במות המשפחה והעלמותה. לכן בוחר המדרש במילה (שהדגשנו) ''קיים''. לא רק שאביהם אינו בחיים, הוא אינו קיים עוד.

 

אולם תהליך זה הושלם רק לאחר עשר שנים בשדה מואב:  מחלון וכליון אינם מתים מיד לאחר שהם נושאים נשים מואביות, אלא לאחר עשר שנים. מדוע? הדבר מתקשר באופן מצמרר לסיבת ירידתה של המשפחה מהארץ: המשפחה שיכלה להזין את יושבי הארץ למשך עשר שנות רעב מסיימת את חייה לאחר עשר שנים בשדה מואב. הקב''ה ממתין למשפחה אולי תעשה תשובה, אולם הדבר אינו קורה.[5],[6]

 

סיכום

 

תחילה ראינו את הגמרא בבבא בתרא על כך כי אלימלך ובניו מתו עקב ירידתם מן הארץ.

דבר זה מעורר תמיהה, שכן לא מצינו עונש על ירידה מהארץ בעקבות רעב אצל דמויות נוספות בתנ''ך. בנוסף, ראינו מדרשים נוספים הנותנים טעמים אחרים למותם של אלימלך והבנים: ההמנעות מנתינת צדקה לעם ונשיאת הנשים המואביות.

 

לאחר עיון במדרשים, הצענו כי שלל המדרשים השונים הולכים לכיוון אחד: חטאם של אלימלך ובניו הוא הפניית גב לאומה בשעתה הקשה. דבר זה בא לידי ביטוי במישורים השונים: הגיאוגרפי (הירידה מהארץ), הכלכלי (הסירוב לתמוך בעם) ולבסוף גם במישור המשפחתי האישי (נשיאת הנשים המואביות). הפניית הגב של אלימלך נתפסת כמיוחדת, שכן עושרו הרב היה ידוע לעם שציפה כי אלימלך כגדול הדור ופרנס הדור יציל אותו. עזיבתו של אלימלך איננה רק נטישת האומה לגורלה אלא ריצוץ ושבירת רוחה; כאשר האומה רואה את דמות המופת שלה בורחת למראה הרעב, רוחה נשברת בקרבה, מה שמוביל לייאוש ולשבר רוחני בכלל האומה. מעשיו 'מפילים לבן של ישראל עליהם'.

 

נדמה כי כל אדם בן זמננו שהיה במדינת ישראל בזמן שהייתה בה מלחמה או מבצע צבאי נרחב, מבין לליבם ורוחם של בני ישראל לנוכח מעשיו של אלימלך. נדמה לעינינו מצב בו ראש הממשלה(!) בורח עם בני משפחתו מהארץ, לנוכח מלחמה באחת מגבולותיה. השלכותיהם של מעשה מסוג זה קשות, ותוצאותיהם חמורות עד מאוד.

 

מסרו של הסיפור כואב ונוקב עד מאוד; תחילתו בניכור לאומה בזמניה הקשים, וסופו בהתבוללות, מוות, ואובדן זהות מוחלט. על היהודי, בכל מקום שיהיה, לכרוך את גורלו בגורל העם היושב בארץ ישראל.

 

 

 

[1] רות רבה פרשה ב' סימן ט'

[2] רות רבה פרשה א' סימן ד'

''ויהי רעב בארץ'', עשרה רעבון באו לעולם... ואחד בימי שפוט השופטים...

ולמה נענש אלימלך? ע"י שהפיל לבן של ישראל עליהם, שהיה שרוי במדינה והיו בני המדינה סבורין עליו ואומרים שאם יבואו שני בצורת הוא יכול לספק את המדינה עשר שנים מזון, כיון שבאת שנת בצורת יצתה לה שפחתו מעילת בסידקי וקופתה בידה, והיו בני המדינה אומרים זהו שהיינו בטוחים עליו שאם תבא בצורת הוא יכול לפרנס אותנו עשר שנים? והרי שפחתו עומדת בסידקי וקופתה בידה! כך אלימלך היה מגדולי המדינה ומפרנסי הדור, וכשבאו שני רעבון אמר עכשיו כל ישראל מסבבין פתחי, זה בקופתו וזה בקופתו, עמד וברח לו מפניהם.''

[3] פרשה ב' סימן ה'

[4] ההשוואה המתבקשת הינה ההקבלה בין אלימלך לדמותו של יוסף הצדיק, שמפרנס את כל מצרים במשך ימי הרעב ונעשה למשביר על כל הארץ. אלימלך מחמיץ את שעתו הגדולה ביותר ומפספס את ההזדמנות שלו לקבל את המלוכה כפי ששמו מרמז.

[5] עיין במדרש, רות רבה פר' ב' סי' י': ''אין בעל הרחמים פורע מן הנפשות תחילה.. בתחילה מתו סוסיהם חמוריהם גמליהם ואחר כך וימת אלימלך ואחר כך וימותו גם שניהם''.

[6] ברגע זה, מתהפך התהליך המגילה. דמותה של רות עומדת כעת בניגוד מוחלט למעשי המשפחה. רות בוחרת להצטרף לגורל האומה, לטוב ולרע. באשר תמותי אמות, ושם אקבר. רות ומשפחת אלימלך עוברים תהליך הפוך ומנוגד זה לזה במהלכה של המגילה. סופה של רות, הוא בכך שהמלוכה יוצאת ממנה, ולא מאלימלך- אליי המלוכה. המסר ברור: המלך קשור באומה קשר שאינו נפרד, בטוב וברע.

לא ניתן להשתמש או להעתיק מבלי רשות ארץ ישראל יומי (ע"ר)

ארץ ישראל יומי

דף הבית

אודותינו

ברכות

תרומות

צרו אתנו קשר

כתבו לנו:

  • https://www.facebook.com/EretzYisrae

© 2018 by EretzYisraelYomi.com

לא ניתן להשתמש או להעתיק מבלי רשות אתר ארץ ישראל יומי (ע״ר).