סדרה - רמב״ן

אחרי מות

פרשת

הפיכת סדום-רק בארץ ישראל - חלק א'

יעקב כרמון

כותב:

"ודע כי משפט סדום היה למעלת ארץ ישראל כי היא מכלל נחלת ה' ואינה סובלת אנשי תועבות וכאשר תקיא את הגוי כלו מפני תועבותם הקדימה וקאתה את העם הזה שהיו רעים מכולם לשמים ולבריות ושממו עליהם השמים והארץ והושחתה הארץ בלא רפואה לעולם מפני שבעבור טובה נתגאו וראה הקב"ה שיהיה לאות לבני מרי לישראל העתידים לירשה כאשר התרה בהן גפרית ומלח שרפה כל ארצה כמהפכת סדום ועמורה אדמה וצבויים אשר הפך ה' באפו ובחמתו (דברים כב, כט) כי יש באומות רעים וחטאים מאד ולא עשה בהם ככה אבל למעלת הארץ הזאת היה הכל כי שם היכל ה' ועוד אני עתיד לבאר זה בסדר אחרי מות (ויקרא יח, כד) אם יחייני הממית והמחיה"

(רמב"ן על בראשית יט,ה)

 

הפיכת סדום

"ואנשי סדום רעים וחטאים לה' מאד" (בראשית יג:יג). כולנו מכירים את הסיפור הזה. אנשי סדום היו קמצנים ורעים, לא הסכימו להכניס אורחים, עברו על חטאים של שפיכות דמים וגילוי עריות, ולכן הקב"ה החליט להחריבם ע"י המטרת גפרית ואש מן השמים. בפשטות, העונש הזה הגיע להם בגלל מידותיהם הרעות ומעשיהם המושחתים, אך הרמב"ן בו פתחנו, מבאר אחרת. הרמב"ן אומר שמשפט סדום היה למעלת ארץ ישראל, כלומר, אם אנשי סדום היו מתנהגים כך בפולין או בצרפת – הקב"ה לא היה מענישם בעונש כזה. הרמב"ן אף הביא ראיה לכך – הרי הרבה אומות השחיתו מעשיהם יותר ממה שהשחיתו אנשי סדום, ואעפ"כ הקב"ה לא המטיר עליהם אש מן השמים. רק מפני שעשו כך בארץ ישראל – קבלו עונש כזה.

 

תמיהה על הרמב"ן

קריאת הרמב"ן הנ"ל מעלה תמיהה. בקריאה פשוטה נראה שהוא אומר שני דברים נפרדים:

דבר ראשון - משפטה של סדום היה למעלת א"י, כפי שבארנו.

דבר שני – יש לרמב"ן קושיה על עונשה של סדום: אם המטרת האש והגופרית הייתה אך ורק עונש רגיל על מעשים רעים – מדוע יש צורך לגרום לכך שמקום מגוריהם של אנשים אלו יהא חרב לעולם, וכפי שמתארת התורה בפרשת נצבים (דברים כט:כב): "גפרית ומלח שרפה כל ארצה, לא תזרע ולא תצמיח ולא יעלה בה כל עשב כמהפכת סדום ועמורה אדמה וצבויים אשר הפך ה' באפו ובחמתו"? וכי לא מספיק להעניש את אותו הדור בלבד? על כך תרץ הרמב"ן – שדבר זה נעשה כדי שיהיה לאות לבני ישראל, שעתידים לרשת את הארץ, שידעו שכך דינם של המתנהגים בצורה בה התנהגו אנשי סדום.

בפשטות, אין קשר בין שני הדברים הללו, אבל אם נגיד כך, לא יהיה מובן מדוע הרמב"ן כורך אותם ביחד? לכאורה הוא היה צריך להגיד בדיבור המתחיל אחד את הדבר הראשון – משפט סדום למעלת א"י, ובדיבור המתחיל נוסף את הדבר השני – סדום חרבה לעולם כדי להיות אות לבני ישראל. במקום זה, הרמב"ן מתחיל עם הדבר הראשון, עובר לשני וחוזר לראשון. מדוע?

 

ביאור דברי הרמב"ן

נראה לומר, שכדי לתרץ קושיה זו צריכים להבין מה בדיוק רצה הקב"ה להזכיר לבני ישראל, בכך שהשאיר את סדום חרבה. אם כוונתו של הקב"ה להזכיר לבני ישראל את העובדה שמי שחוטא נענש – יוכלו בני ישראל לראות עמים אחרים שחוטאים, ולא נענשים, בודאי לא בצורה שבה נענשה סדום. לכן, ברור היה לרמב"ן, שהקב"ה רצה ללמד את בני ישראל דבר אחר. הוא רצה ללמד אותם את הנושא הראשון עליו דבר הרמב"ן – משפט סדום היה למעלת ארץ ישראל. במקום אחר לא היו נענשים כך. אעפ"י שעל הפסוק שעליו כותב הרמב"ן, "הוציאם אלינו ונדעה אותם", אומר רש"י (בראשית יט,ה) "ונדעה אותם. במשכב זכר, כמו אשר לא ידעו איש". כלומר, בסדום היה נהוג שאם מגיעים אורחים יש להתנהג אליהם ביחס הכי מחפיר שקיים, וכפי שכותב הרמב"ן עצמו (שם) "לא היה בכל הגוים כסדום לאכזריות" – זה לא היה מספיק כדי לגרום לכך שסדום תחרב – אם הדבר לא היה בארץ ישראל.

לכן כתב הרמב"ן את שני הדברים האלו ביחד. המסר שרצה הקב"ה ללמד את בני ישראל, עפ"י הרמב"ן, הוא לא שאסור להתנהג כאנשי סדום [למרות שודאי שאף דבר זה נכון], אלא שבארץ ישראל הדברים עובדים אחרת. בארץ ישראל הדין הוא שונה, הארץ מקיאה את החוטאים.

דבר זה מעורר אותנו לשאול: מדוע? למה שיהיה הבדל בין דינו של מי שעשה עבירות בחו"ל לבין דינו של מי שעשה אותן בארץ ישראל? וכי יעלה על הדעת שנדון אחרת את מי שגנב בפתח תקווה משנדון את מי שגנב בבית שמש? מה זה משנה היכן חטא האדם? הרי עצם החטא הוא הדבר החמור ולא המקום שהאדם חטא. נראה, שלשאלה זו ישנן שתי תשובות. וננסה לעמוד כעת על אחת מהן.

 

ארץ ישראל מרגישה

אנו רגילים לחשוב שישנן ארבע מדרגות בבריאה – דומם, צומח, חי ומדבר. חול ואבנים, שייכים כמובן לחלק הדומם – הם אינן מרגישים, נושמים, רוצים או מדברים. אעפ"כ, התורה אומרת שארץ ישראל יודעת להקיא. "ולא תקיא הארץ אתכם בטמאכם אותה כאשר קאה את הגוי אשר לפניכם" (ויקרא יח, כח). מישהו מאתנו ראה פעם ארץ שיודעת להקיא? אני משער שלא. אבל התורה אומרת לנו שארץ ישראל יודעת להקיא. ולא רק שהיא יודעת להקיא, אלא ארץ ישראל, כמו בני אדם, מקיאה כשהיא נגעלת ממשהו, לא סתם. כשיש עבודה זרה הארץ מקיאה, כשיש שפיכות דמים הארץ מקיאה – כשיש בארץ ישראל דברים שגורמים לארץ למאוס ביושבים בה – היא מקיאה אותם. זה לאו דווקא בתור עונש. כשאדם אוכל מאכל מקולקל והוא מקיא אותו – אין כוונתו להעניש את המאכל, המאכל פשוט לא טוב לו, וגורם לו להרגיש רע – והגוף פשוט מוציא אותו. אותו הדבר קורה בארץ ישראל – כשלא טוב לה היא מוציאה את החוטאים ממנה. אנו רואים כאן דבר מעניין. אמנם חשבנו שארץ ישראל היא ככל שאר הדוממים – שאין להם שום רגשות או פעולות –אבל האמת היא שארץ ישראל מרגישה, וגם יודעת להגיב בהתאם.

 

נזדעזעה ארץ ישראל

דוגמא נוספת לכך נוכל לראות  בסוף במסכת סוטה. הגמרא בסוף מסכת סוטה (מט:) שמספרת לנו על האיסור לגדל חזירים. תקנה זו נתקנה ע"י חז"ל לאחר מעשה שהיה: כשצרו מלכי בית חשמונאי זה על זה, היה הורקנוס וצבאו מחוץ לחומותיה של ירושלים ואריסטובלוס וצבאו לפנים מן החומה. כיון שעמ"י שבתוך ירושלים רצה להקריב את קרבנות התמיד, אך לא היו לו כבשים לשם כך, עשה מחנהו של אריסטובולוס הסכם עם מחנהו של הורקנוס, כך שבכל יום היה המחנה שבתוך ירושלים משלשל מן החומה דינרים לקניית כבשים, ובתמורה היה המחנה ששכן מחוץ לחומה מעלה כבש בחומה. זקן אחד, שהיה בקיא בחכמה יוונית, הציע למחנה שבחוץ להפסיק להעביר כבשים לאלו שבפנים, כיון שכל עוד הם מקריבים קרבנות לה' אין אפשרות לנצח אותם. המחנה החיצוני הקשיב לזקן הזה, וכששלשלו להם דינרים עבור הכבש – העלו במקומו חזיר. כשהגיע החזיר לחצי החומה נעץ צפרניו בה, ונזדעזעה ארץ ישראל ארבע מאות פרסה. בעקבות סיפור זה אסרו חכמים לגדל חזירים.

לכאורה לא מובן, מדוע נזדעזעה ארץ ישראל? לכאורה היו צריכים להזדעזע האנשים במחנה אריסטבולוס שהיו בתוך חומותיה של ירושלים, אך לא הארץ עצמה. וכי יש בכחו של חזיר לגרום לרעידת אדמה? ודאי שלא. אלא שמסיפור זה אנו שוב רואים את מה שראינו לעיל, ארץ ישראל היא דבר חי ומרגיש, וכשעושים בה מעשי עוולה – היא מזדעזעת.

 

סיכום

את הדבר הזה, אומר הרמב"ן, רצה הקב"ה להזכיר לעם ישראל בהפיכת סדום. הקב"ה רצה שעמ"י יבין שארץ ישראל יכולה להרגיש. היא לא סובלת את החוטאים ומקיאה אותם. אי אפשר לעשות מעשי עוולה בארץ ישראל, ולהמשיך להתגורר בה כרגיל. הקב"ה העניש את אנשי סדום – כיון שעשו את מה שעשו בארץ ישראל, שאינה יכולה לשקוט על דבר כזה.

אנו מתפללים בימים הנוראים "ובכן תן כבוד ה' לעמך, תהלה ליראיך... שמחה לארצך וששון לעירך". אמנם, פשט התפילה הוא שהקב"ה יתן שמחה ליושבים בארצו וששון לנמצאים בעירו, אך עפ"י מה שכתבנו נוכל לפרש אחרת. אנו מתפללים לקב"ה, שיתן שמחה לארץ ישראל ממש, לא רק ליושבים בה, אלא לארץ החומרית. כמו שהארץ יכולה להגעל מן החוטאים, היא יכולה גם לשמוח בכך שבניה שבים אליה ומקיימים בה את התורה והמצוות. "מרובה מידה טובה ממידת פורענות" (יומא ע"ו.). יה"ר שנזכה לכך, שנוכל לגרום לארץ ישראל לשוב ולהיות שמחה, כפי שרוצה הקב"ה.

 

[כפי שאמרנו, דרך זו היא אחת הדרכים לבאר את דבריו של הרמב"ן. בעז"ה, בדבר תורה הבא ננסה לבאר את הדרך הנוספת].

לא ניתן להשתמש או להעתיק מבלי רשות ארץ ישראל יומי (ע"ר)

ארץ ישראל יומי

דף הבית

אודותינו

ברכות

תרומות

צרו אתנו קשר

כתבו לנו:

  • https://www.facebook.com/EretzYisrae

© 2018 by EretzYisraelYomi.com

לא ניתן להשתמש או להעתיק מבלי רשות אתר ארץ ישראל יומי (ע״ר).