פסוק מהתורה

מקץ

פרשת

כל מה שאירע ליוסף אירע לציון

ניר שאול

כותב:

וַיְהִ֕י מִקֵּ֖ץ שְׁנָתַ֣יִם יָמִ֑ים וּפַרְעֹ֣ה חֹלֵ֔ם וְהִנֵּ֖ה עֹמֵ֥ד עַל־הַיְאֹֽר: 
(בראשית מא, א) 

בִּשְׁנַ֤ת שְׁתַּ֙יִם֙ לְדָרְיָ֣וֶשׁ הַמֶּ֔לֶךְ בַּחֹ֙דֶשׁ֙ הַשִּׁשִּׁ֔י בְּי֥וֹם אֶחָ֖ד לַחֹ֑דֶשׁ הָיָ֨ה דְבַר־יְקֹוָ֜ק בְּיַד־חַגַּ֣י הַנָּבִ֗יא אֶל־זְרֻבָּבֶ֤ל בֶּן־שְׁאַלְתִּיאֵל֙ פַּחַ֣ת יְהוּדָ֔ה וְאֶל־יְהוֹשֻׁ֧עַ בֶּן־יְהוֹצָדָ֛ק הַכֹּהֵ֥ן הַגָּד֖וֹל לֵאמֹֽר:
(חגי א, א)

דבר אחר: בשנת שתים לדריוש. מה ראה הקדוש ברוך הוא להזכיר לציון בשנת שתים, אלא את מוצא שכל מה שאירע ליוסף אירע לציון... יוסף נפדה לשתי שנים, מיום שפתר חלום לשר המשקים, ויהי מקץ שנתים ימים, וציון נפדה לשתי שנים בשנת שתים לדריוש המלך (חגי א, א), לפיכך דוד אומר: "גאלת בזרוע עמך בני יעקב ויוסף סלה (תהלים עז, טז)".
(אגדת בראשית פרק סח)

הקשר בין ציון ליוסף
המדרש שפתחנו בו קושר קשר הדוק בין מה שאירע ליוסף הצדיק לבין מה שאירע לציון, ליבה של ארץ ישראל. בכך מצא המדרש פתרון לשאלה בפשט הפסוק בספר חגי, מדוע הנביא צווה מאת ד' לזרז לחזור לבנות את בניין בית המקדש דווקא בשנה השנייה למלכות דריוש. המדרש עונה שהקב"ה דימה את גאולת ציון לגאולתו של יוסף, שהייתה גם היא לאחר שנתיים של מצב קשה. מה טיב הקשר בין יוסף לירושלים? מדוע יש בקשר זה כדי שהציווי האלוקי יתלה את שתי הגאולות זו בזו? איך ניתן להסביר על ידי כך את הפירוט הנרחב שבמדרש, שכל מה שאירע ליוסף אירע לציון?

תשובה ראשונה- ביוסף וציון (ירושלים) יש צד של כללות האומה והארץ
בספר עקידת יצחק (בראשית שער כח), לאחד מרבותינו הראשונים (ר' יצחק עראמה) לומד ממספר פסוקים שתתייחס האומה בכללה על שמו של יוסף. לדוגמה, כך הוא למד ממה שכתוב: "רועה ישראל האזינה נוהג כצאן יוסף" (תהלים פ, ב), שישנם שני חלקים מקבילים בפסוק זה: רועה ישראל= נוהג כצאן יוסף. בעצם, בעל המזמור קורא לד' שהוא המנהיג את ישראל להקשיב לתחנוניו. בכך ר' יצחק עראמה מתרץ מדוע ישנם הרחבות בפרטי הסיפורים בתורה על יוסף הצדיק, שלכאורה יש בהם ייתור ואין בהם צורך. תשובתו הכללית היא, שכל מה שנאמר על יוסף בפרשיות אלו הוא גם כן רמז למה שעתיד לקרות לעם ישראל באחרית הימים. גם על שם 'ציון' מביא עקידת יצחק (שמות שער מו) שנאמרה על כלל ישראל, וכמו שעולה ממקורות רבים. למשל, בפסוק: "ולאמור לציון עמי אתה" (ישעיהו נא, טז), ואומרים על זה בזוהר (צו, דף לה): "מכאן אולפנא דישראל אקרון בשמא דציון" (תרגום: מכאן נלמד שישראל נקראו בשם של ציון). והמדרש שלנו סבור כדברי הזוהר, ולא כדברי הירושלמי (תענית פרק ד, הלכה ב) שחלוק על דברי הזוהר ואומר שרק בפסוק זה נקראו ישראל בשם ציון. ובספר עלי תמר (פירוש לירושלמי, שם) מביא עוד פסוקים שהשם 'ציון' הוזכר על עם ישראל.
למדנו מכל זה, שכלל ישראל= ציון= יוסף.

יוסף כמנהיג לישראל וציון לארץ ישראל
בעצם, ביוסף הצדיק יש בחינה של אב לישראל, וכמו שכתוב בברכת יעקב ליוסף: "מידי אביר יעקב, משם רועה אבן ישראל" (בראשית מט, כד). פשט הפסוק הוא: יוסף שהיה כאב לעם ישראל ובן ליעקב אבינו קיבל את כוחו להנהיג את ישראל מהקב"ה שהוא אבירו וחוזקו של יעקב. אומרת על זה הגמרא במסכת סוטה (לו, א) שהיה ראויים לצאת מיוסף יב' שבטים כדרך שיצאו מיעקב. והדבר מפורש במדרש פסיקתא זוטרתי (על הפסוק- משם רועה אבן ישראל): "אבן ישראל. אב בן. שהרי יוסף כלכל אביו ואת אחיו ואת בית אביו". ואכן זכה יוסף לכלכל את כל ישראל במצרים בשנות הרעב, וגם אחריהם. גם משיח בן יוסף הוא משיח ששלוח לכלכל את כלל ישראל, וכמו שכתב באלשיך (בראשית שם). ואף שהגמרא (ברכות טז, ב) אומרת שרק לשלושה קוראים אבות של ישראל, לאברהם ליצחק וליעקב, יש צד מסוים של אבא לישראל גם ביוסף, אף שמצד שני הוא אחד מהשבטים, בני יעקב.
גם בציון יש צד של אבהות על כל ישראל, וכמו שכתוב: "כי מציון תצא תורה" (ישעיהו ב, ג). ועל כן, מסביר הרד"ק (תהלים קמו, י) שכתוב מצד אחד: "ימלוך ד' לעולם אלוקיך ציון לדור ודור הללויה" (תהלים שם), ומצד שני: "והיה ד' למלך על כל הארץ" (זכריה יד, ט). כי מציון תצא הוראה לכל העולם וכך ימלוך ד' על הכל.
מתוך חוזק הקשר בין יוסף לציון נוכל לעמוד על השוואת המדרש בדחיית גאולת יוסף וציון בשתי שנים, במקום שהיא תהיה מיידית. היתה סיבה כלשהי שנגזר על יוסף הצדיק להיות שתי שנים במאסר בגלות מצרים, ולא נגזר עליו זמן ארוך יותר או קצר יותר. ואולי הוא על דרך הפסוק: "יחינו מיומיים, ביום השלישי יקימנו ונחיה לפניו" (הושע ו, ב). זאת אומרת, כדי לקום ממצב של חושך למצב של אור צריך מושג של 'חזקה' (היקבעות של מצב מסוים), של חוזקה וקיום חזק למצב הטוב החדש. וידוע שאין 'חזקה' בפחות משלוש פעמים (כדעת רשב"ג ביבמות סד, ב). זו גם הסיבה בדחיית גאולת ציון שנזכרה בספר חגי (א, א). ולא הוצרך המדרש לתלות את גאולת ציון ביוסף, אלא מפני שיש להם תפקיד דומה ביחס לכללות האומה והארץ.

 

תשובה שניה- שבט יוסף ממחבבי הארץ
המדרש (ילקוט שמעוני פנחס רמז תשע"ג) מבאר שיוסף הצדיק חבב את ארץ ישראל, ולכן ציווה לאחיו: "והעליתם את עצמותי מזה אתכם" (בראשית נ, כה), ממצרים לארץ ישראל. ואומר המדרש, שגם זרעו מחבבים את ארץ ישראל, כמו שמצינו בבנות צלפחד שבקשו ממשה: "תנה לנו אחוזה" (במדבר כז, ד). יש קשר מיוחד של אהבה בין שבט יוסף לבין ארץ ישראל. לא פלא איפוא, שמשה רבינו שלח את חצי שבט מנשה להיות עם בני גד ובני ראובן. ולא ששבט מנשה ביקשו כן ממשה רבינו, כמפורש בירושלמי (ביכורים פרק א, הלכה ח) שהם לא נטלו חבל ארץ זה מעצמן.
קשר בין אוהב לאהוב יוצר דמיון גדול ביניהם. לכן לימוד בחברותא מכניס קצת מהתנהגות כל אחד מהם בחברו. וכמו שמצאנו במצווה של: "ובו תדבק" (דברים י, כ), שהסביר הרמב"ם (ספר המצוות עשין ו): "שצונו להדבק עם החכמים ולהתייחד עמהם ולהתמיד בישיבתם ולהשתתף עמהם בכל אופן מאופני החברה במאכל ובמשתה ובעסק כדי שיגיע לנו בזה להדמות במעשיהם ולהאמין הדעות האמתיות מדבריהם".
ממילא, אפשר לפרש שמה שהמדרש שלנו משווה את כל מה שאירע ליוסף שאירע גם כן לציון, הוא מפני שהקב"ה מחבב את יוסף בחיבוב הארץ שלו, ויוסף קבל מתכונותיה של ארץ ישראל וארץ ישראל קיבלה מתכונותיו של יוסף. ועל כן, כל מה שעשה ד' ליוסף עשה גם כן לארץ ישראל, כי הם ראויים לאותם מאורעות, אחר שהם דומים זה לזה.

סיכום התשובות
ראינו אם כן שתי סיבות מדוע המדרש השווה את מאורעות יוסף למאורעות ציון:
א. הכלליות שבהם- ישנו תפקיד דומה ליוסף ולציון ביחס לכלל, יוסף רועה, מנהיג ומכלכל את כלל ישראל ברעב במצרים ולגאולה העתידה, וציון מנהיגה את ישראל בתורה שיוצאת ממנה לכל ישראל.
ב. יוסף חיבב את הארץ- יש קשר של אהבה בין יוסף לציון, וקשר של אהבה יוצר התקרבות ודמיון בין אוהב לאהוב.
אפשר לבאר, שלכן המדרש הראה לנו שהקב"ה גלגל שכל מה שאירע ליוסף אירע לציון.

ציפית לישועה
המדרש שהבאנו בתחילת דבר התורה דיבר בחלקו על דברים שכבר קרו לעם ישראל, ובחלקו על דברים שעתידים לבוא בקץ הגאולה. הגמרא במסכת שבת (לא, א) מזכירה שכשאדם מגיע לדין בעולם העליון שואלים אותו מספר שאלות, כדי לראות כמה הן זכויותיו לעומת חובותיו. אחת מהשאלות היא: "ציפית לישועה?" רש"י מוסיף שם שהכוונה לקיום דברי הנביאים, והר"ן מוסיף שם שצריך לצפות לישועה זו בימיך. הרב אברהם אלקנה כהנא שפירא זצ"ל בשיחה ליום העצמאות תשס"ד שואל מה המקור של חז"ל לחובה הזו לחכות ולקוות לקיום דברי הנביאים בימינו אנו, וענה שהסמ"ק (מצוה א) מצא את המקור של הציפיה הזו מתוך הפסוק: "אנכי ד' אלוקיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים" (שמות כ, ב), שמכיוון שזו אחת מעשרת הדברות צריך להיות בה פן של מצווה. וכוונת המצווה הזו היא שנאמין בקב"ה שעתיד להושיענו על פי מה שהבטיח לנו בספרי הנביאים, וכמו שראינו שהוא הושיענו והוציא אותנו מארץ מצרים.
יהי רצון שנזכה להבחין כיצד מתקיימים דברי הנביאים לטובה עלינו, ולהיפך נמצא מקום לפרש את נבואות הפורענות ולומר שכבר עברו מעלינו, ומתוך כך נזכה לגאולה שלמה בקרוב בימינו, אמן.

לא ניתן להשתמש או להעתיק מבלי רשות ארץ ישראל יומי (ע"ר)

Contact us

Write to us here:

  • https://www.facebook.com/EretzYisrae

Eretz Yisrael Yomi

HOME

ABOUT

BLESSINGS

DONATE

© 2018 by EretzYisraelYomi.com

לא ניתן להשתמש או להעתיק מבלי רשות אתר ארץ ישראל יומי (ע״ר).