פסוק מהתורה

מסעי

פרשת

ולא תחניפו את הארץ

יעקב כרמון

כותב:

 

"וְלֹא תַחֲנִיפוּ אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתֶּם בָּהּ כִּי הַדָּם הוּא יַחֲנִיף אֶת הָאָרֶץ וְלָאָרֶץ לֹא יְכֻפַּר לַדָּם אֲשֶׁר שֻׁפַּךְ בָּהּ כִּי אִם בְּדַם שֹׁפְכוֹ. וְלֹא תְטַמֵּא אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתֶּם יֹשְׁבִים בָּהּ אֲשֶׁר אֲנִי שֹׁכֵן בְּתוֹכָהּ כִּי אֲנִי יְהוָה שֹׁכֵן בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל"

(במדבר לה:ל"ג-ל"ד)

 

תמיהות על הפסוקים

בפשטות, פסוקים אלו, המסיימים את פרשת ערי המקלט ואיסורי הרציחה מדברים על כך שיש להיזהר ככל הניתן ולמנוע עד כמה שאפשר כל מקרה של שפיכות דמים בארץ ישראל, כיון ששפיכות הדמים גורמת להחנפת וטומאת הארץ. אך אם נתבונן מעט – נגלה ששני הפסוקים האלו מעלים תמיהות רבות מאד.

  1. ראשית, רש"י ואונקלוס מבארים ש"תחניפו" פירושו – "תרשיעו (תחייבון)". כיצד ניתן לומר שאנחנו יכולים להרשיע את הארץ? הרי ודאי שהארץ עצמה לא עשתה כלום, לכאורה צריך לומר "לא תחניפו בארץ", ולא "את הארץ". תמיהה זו גדלה עוד יותר, כשהתורה דורשת כפרה עבור הארץ "וְלָאָרֶץ לֹא יְכֻפַּר לַדָּם אֲשֶׁר שֻׁפַּךְ בָּהּ כִּי אִם בְּדַם שֹׁפְכוֹ". כיצד יתכן לומר שהארץ צריכה כפרה?

  2. מדוע התורה חוזרת ואומרת בפסוק השני שלא לטמא את הארץ, לאחר שהיא כבר אמרה לא להחניף אותה?

  3. מדוע בפסוק השני התורה עוברת לדבר בלשון יחיד וכותבת "ולא תטמא את הארץ"?

  4. מדוע בפסוק הראשון נכתב "הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתֶּם בָּהּ" ואילו בפסוק השני נוספה המילה "הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתֶּם יֹשְׁבִים בָּהּ"?

  5. מצד אחד כתוב "אֲשֶׁר אֲנִי שֹׁכֵן בְּתוֹכָהּ" אך מצד שני נאמר "שֹׁכֵן בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל". האם הקב"ה שוכן בתוך הארץ או בתוך בנ"י?

 

חטא הארץ הראשון

כדי להסביר את הפסוקים, נצטרך לחזור אחורה, לחטא מוקדם הרבה יותר של הארץ – בפרשת בראשית, וממנו ללמוד על חטאה של הארץ בענייננו.

ביום השלישי לבריאה, כשהקב"ה מצווה על הארץ להוציא פירות הוא אומר לה כך: "וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים, תַּדְשֵׁא הָאָרֶץ דֶּשֶׁא עֵשֶׂב מַזְרִיעַ זֶרַע, עֵץ פְּרִי עֹשֶׂה פְּרִי לְמִינוֹ." [בראשית א:י"א] אך כשהארץ מוציאה בפועל את העצים נאמר: "וַתּוֹצֵא הָאָרֶץ דֶּשֶׁא עֵשֶׂב מַזְרִיעַ זֶרַע, לְמִינֵהוּ, וְעֵץ עֹשֶׂה-פְּרִי אֲשֶׁר זַרְעוֹ-בוֹ." [שם י"ב] רש"י (שם, פס' יא) העיר שישנו הבדל בין הפסוקים, בציווי נאמר "עץ פרי עושה פרי," ובמעשה נאמר "עץ עשה פרי." רש"י מסביר שהארץ חטאה. הקב"ה ציווה אותה להוציא עצים שהם עצמם פירות, שיהא טעם העץ כטעם הפרי – עץ (שהוא) פרי שעושה פרי, אך הארץ הוציאה עצים שאינם פירות בעצמם – "עץ עשה פרי". על חטא זה, אומר רש"י, הארץ גם נענשה ונקראה ארורה – כשנתקלל אדם הראשון לאחר שאכל מעץ הדעת, אומר לו הקב"ה: "אֲרוּרָה הָאֲדָמָה בַּעֲבוּרֶךָ בְּעִצָּבוֹן תֹּאכֲלֶנָּה כֹּל יְמֵי חַיֶּיךָ. וְקוֹץ וְדַרְדַּר תַּצְמִיחַ לָךְ וְאָכַלְתָּ אֶת עֵשֶׂב הַשָּׂדֶה." (בראשית ג, יז-יח).

 

 

מדוע הארץ נענשה ביחד עם האדם?

לכאורה, יש להקשות על דברי רש"י. אם האדמה חטאה ולא עשתה כציוויו של הקב"ה, מדוע הקב"ה לא העניש אותה מיד ביום השלישי? למה יש צורך לחכות עד שאדם וחוה יאכלו מעץ הדעת ביום השישי?

נראה, שהתשובה לכך נמצאת בדבריו של הרב קוק באורות הקודש (חלק ג', מוסר הקודש צז):

"חטא האדם הראשון, שנתנכר לעצמיותו, שפנה לדעתו של נחש ,ואבד את עצמו, לא ידע להשיב תשובה ברורה על שאלת "אַיֶּֽכָּה" [בראשית ג:ט']  מפני שלא ידע נפשו, מפני שהאניות האמיתית נאבדה ממנו... חטאה הארץ, הכחישה את עצמיותה, צמצמה את חילה, הלכה אחרי מגמות ותכליתות,  לא נתנה את כל חילה הכמוס להיות טעם עץ כטעם פריו,  נשאה עין מחוץ לה, לחשוב על דבר גורלות וקריירות".

 הרב קוק מבאר שחטאה של הארץ, וחטאו של האדם נובעים ממקום דומה – אי הכרת המהות העצמית. הארץ לא הכירה את מהותה והוציאה עצים שטעמם אינו כטעם הפרי, ואדם הראשון לא הכיר את מהותו והקשיב לעצתו של הנחש.

ניתן לומר, שאין כוונתו של הרב קוק רק לומר ששני החטאים דומים, אלא לומר משהו עמוק יותר: אדם

 הראשון, שחי על האדמה שהתנכרה לעצמיותה ואכל מפירותיה – הושפע מכך, מה שגרם אף לו להתנכר לעצמיותו ולהקשיב לנחש. אם נבין כך את דבריו של הרב קוק, יובן מאד מדוע הארץ נענשה ביחד עם האדם – כי במובן מסוים הארץ גרמה לאדם לחטוא, ולכן כשהאדם חטא ונתקלל – נתקללה הארץ עמו.

 

מהות הישיבה בארץ ישראל

נחזור לענייננו. הקב"ה בחר בארץ ישראל להיות מקום מושבו של עם ישראל כדי להשרות בה את השכינה. ידועים דברי חז"ל (בבא בתרא קנח:) שאוירא דא"י מחכים, הב"ח בהלכות ברכת הפירות (סי' רח) כותב שאף האכילה מפירותיה של ארץ ישראל מרוממת. כשהקב"ה הושיב אותנו בארץ – הוא עשה זאת כדי שנתרומם ונתעלה. ההיפך הגמור לתכלית הזו – של ישיבה שאמורה לרומם אותנו, היא הרציחה, שגודעת את החיים ואינה מאפשרת שום השראת שכינה. מקרה בו עם ישראל נמצא בארץ ישראל ומאפשר מציאות של הריגה, במקום לחיות חיים אלוקיים על פי חוקי התורה שיגרמו להשראת שכינה – מהווה סימן לכך שאוירה של הארץ איננה מחכים, לכך שההמצאות של עם ישראל בארץ ישראל איננה גורמת לו להתרומם כפי שהקב"ה ציפה שיקרה.

אם זהו המצב – הרי שלארץ ישראל יש שייכות בחטא הרציחה, כי הישיבה של העם בארץ מושפעת מהארץ עצמה, ואם התאפשר רצח ב עם ישראל כשהוא יושב בארץ ישראל – הרי זה סימן לכך שהארץ צריכה כפרה "כִּי הַדָּם הוּא יַחֲנִיף אֶת הָאָרֶץ".

 

שתי השלכות לרציחה

הרב שמשון רפאל הירש (על התורה, במדבר לה, לד) כותב שלהשפעה זו של חטא ההריגה על הארץ – ישנן שתי השלכות. השלכה ראשונה – במובן הארצי הגשמי – הארץ חטאה והיא לא תוציא את היבול הטוב אותו היא אמורה להוציא, ובמקומו תוציא קוצים. [אפשר להוסיף על דבריו ולומר שקללה זו דומה לקללה שנתקללה הארץ בחטא אדם הראשון. גם אצל אדם הראשון החטא גרם למציאות של מוות בעולם, והאדמה נתקללה "וְקוֹץ וְדַרְדַּר תַּצְמִיחַ לָךְ" (בראשית ג:י"ח)]. אך ישנה גם השלכה נוספת – השלכה על המציאות החברתית-רוחנית בארץ, שגם היא הופכת לטמאה – כפי שהסברנו לעיל. על שתי השלכות אלו, אומר הרב הירש, דברה התורה, ולכן היה צורך לחזור ולכתוב "וְלֹא תְטַמֵּא אֶת הָאָרֶץ" לאחר שכבר נכתב "וְלֹא תַחֲנִיפוּ אֶת הָאָרֶץ", כיון שהפסוק הראשון מדבר על ההשלכה הגשמית של חטא הרציחה, ואילו הפסוק השני מדבר על ההשלכה הרוחנית.

והוסיף הרב הירש, שלכן הפסוק הראשון אומר "הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתֶּם בָּהּ" בעוד בפסוק השני נכתב "הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתֶּם יֹשְׁבִים בָּהּ", כיון שהפסוק הראשון מדבר על הארץ החומרית – שתושחת בעקבות חטא הרציחה, ואילו הפסוק השני מדבר על ישיבתם של ישראל בארץ – המציאות החברתית בארץ, שתושחת ע"י הרצח.

 

ולא תטמא את הארץ

בעקבות דברינו לעיל, ודבריו של הרב הירש, נוכל אף להבין מדוע התורה כותבת "וְלֹא תְטַמֵּא אֶת הָאָרֶץ" בלשון יחיד. האבן עזרא (בפירושו הראשון) מבאר שהפועל "תְטַמֵּא" אמנם מתייחס ליחיד זכר נוכח (אתה תְטַמֵּא), אבל הוא מתייחס גם ליחידה נקבה בגוף שלישי – היא תְטַמֵּא.

על אותה החנופה – השייכות של ארץ ישראל לחטאם של ישראל בהריגה - אומרת התורה "וְלֹא תְטַמֵּא אֶת הָאָרֶץ". החנופה היא זו שתטמא את הארץ. כפי שבאר הרב הירש, יש כאן שני שלבים – הרציחה מחניפה את הארץ, והחנופה מטמאת אותה.

טומאה זו גורמת לגלות, כפי שאומרת הגמרא בשבת (לג.): "בעון שפיכות דמים – בית המקדש חרב, ושכינה מסתלקת מישראל, שנאמר: 'ולא תחניפו וגו' ולא תטמא את הארץ אשר אתם ישבים בה אשר אני שכן בתוכה', הא אתם מטמאים אותה – אינכם יושבים בה, ואיני שוכן בתוכה". הטומאה גורמת לגלות כיון שהיא מוכיחה שישיבת א"י עדיין אינה מתאימה לעם-ישראל – שהרי אם הייתה מתאימה – העם לא היה חוטא בה בחטא כה חמור כמו הרצח.

גלות זו, מבאר אור-החיים, גורמת גם לגלות השכינה - כיון ש"אין שכינה שורה אלא בתוך בני ישראל ובעודן בארץ" (אור החיים בראשית יב, א' בשם הספרי על הפסוק שלנו), ולכן מוסיפה התורה "אֲשֶׁר אֲנִי שֹׁכֵן בְּתוֹכָהּ כִּי אֲנִי יְהוָה שֹׁכֵן בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל" – הקב"ה שוכן בארץ מכיון שהוא שוכן בבני ישראל, אך אם עם ישראל עדיין אינו ראוי לשבת בארץ ישראל – אז השכינה שורה בא"י חלקי.

[יש לציין כי מהספרי המובא ברש"י על הפסוק משמע שהשכינה שורה בבנ"י אף בעודן חוטאים ואף כשאינם בארצם, וכך גם משמע בפירושו של הנציב לפסוק (בהעמק דבר), ולא כפי שכתב אור החיים בשם הספרי]. לדעתי, לא בטוח שיש להוסיף את זה אולי כהערת שוליים.

 

יהי רצון שנזכה לכך שחזרתנו לארצנו לאחר אלפיים שנות גלות תוביל למציאות הגבוהה אליה אמורה הארץ לרומם אותנו, ושנזכה להשראת השכינה בתוך עם ישראל היושב בארץ ישראל.

לא ניתן להשתמש או להעתיק מבלי רשות ארץ ישראל יומי (ע"ר)

Contact us

Write to us here:

  • https://www.facebook.com/EretzYisrae

Eretz Yisrael Yomi

HOME

ABOUT

BLESSINGS

DONATE

© 2018 by EretzYisraelYomi.com

לא ניתן להשתמש או להעתיק מבלי רשות אתר ארץ ישראל יומי (ע״ר).