פסוק מהתורה

ויגש

פרשת

אחיזת בני ישראל בארץ מצרים

ניר שאול

כותב:

וַיֵּ֧שֶׁב יִשְׂרָאֵ֛ל בְּאֶ֥רֶץ מִצְרַ֖יִם בְּאֶ֣רֶץ גֹּ֑שֶׁן וַיֵּאָחֲז֣וּ בָ֔הּ וַיִּפְר֥וּ וַיִּרְבּ֖וּ מְאֹֽד:

 (בראשית מז, כז)

 

כל פסוק זה באשמת בני ישראל הוא מדבר כי הקדוש ברוך הוא גזר עליהם כי גר יהיה זרעך, והמה ביקשו להיות תושבים במקום שנגזר עליהם גרות... ולא כך אמרו אל פרעה לגור בארץ באנו (בראשית מז, ד)? מלמד שמתחילה לא ירדו להשתקע שמה אלא לגור... וכל כך נשתקעו שמה עד שלא רצו לצאת ממצרים...

 (כלי יקר שם[1])

 

היכן התיישבו בני ישראל?

הסתירה

ישנה סתירה לכאורה שעולה בפרקינו בציון המקום המדויק שישבו בו בני ישראל בארץ מצרים. בפסוקינו ארץ גושן מצוינת כמקום ישיבתם של בני ישראל. לשם תכנן יוסף הצדיק להעביר את אחיו ובית אביו, כמו שכתוב: "וישבת בארץ גשן" (בראשית מה, י), "בעבור תשבו בארץ גשן" (בראשית מו, לד), ושם קובע פרעה מקום מושבם: "ארץ מצרים לפניך היא במיטב הארץ הושב את אביך ואת אחיך, ישבו בארץ גשן" (בראשית מז, ו). גם במכת ערוב וברד שהביא הקב"ה על המצרים בתהליך של הוצאת עם ישראל ממצרים נזכר: "והפליתי ביום  ההוא את ארץ גשן אשר עמי עומד עליה לבלתי היות שם ערוב" (שמות ח, יח), "רק בארץ גשן אשר שם בני ישראל לא היה ברד" (שמות ט, כו).

לעומת זאת, יוסף נותן לבני ישראל אחוזה בארץ רעמסס: "ויושב יוסף את אביו ואת אחיו ויתן להם אחוזה בארץ מצרים במיטב הארץ בארץ רעמסס כאשר צוה פרעה" (בראשית מז, יא). וגם ביציאת מצרים מצאנו: "ויסעו בני ישראל מרעמסס" (שמות יב, לז), "ויסעו מרעמסס" (במדבר לג, ג). בפירוש משיבת נפש (בראשית מז, יא) על התורה (לרבינו יוחנן לוריא, אחד הראשונים) מראה שהסתירה מתעצמת מלשון הפסוק: "כאשר צוה פרעה" (בראשית מז יא). וכי היכן מצינו שפרעה צוה להושיבם בארץ רעמסס?

 

שתי תשובות

מספר כיוונים נאמרו בראשונים לתירוץ הסתירה:

תשובה ראשונה: רש"י (בראשית מז, יא) מפרש: "רעמסס- מארץ גשן היא". בעצם, רעמסס היא עיר או מחוז בארץ גושן. ואם כן, פירוש הפסוקים הוא שהושיבם ברעמסס שבארץ גושן.

תשובה שניה: הרד"ק על התורה (שם) מפרש: "השיבם בגשן ונתן להם אחוזה שדות וכרמים: במיטב הארץ - שהוא רעמסס והוא קרוב לגשן, כאשר צוה פרעה". לדעת הרמב"ן, רעמסס היא גם כן ארץ בפני עצמה, אלא שהיא נתנה לנחלת שדה וכרם בלבד לבני ישראל, ומגוריהם בארץ גושן שאין זה עיקר מקום מגוריהם של המצרים.

 

מה השתנה באופן הישיבה במצרים?

בכל אופן, ישנה משמעות שעולה מן הפסוקים שלא הדרך בה תכננו בני ישראל להתיישב בארץ מצרים, היא הדרך בה בפועל התיישבו במצרים לבסוף. שהרי, משמע מלשון הפסוק: "לגור בארץ באנו" שלא תכננו להתנחל בחזקה בארץ, ובסופו של דבר בני ישראל השתקעו שם לשנים רבות. ועל מחשבתם הראשונה העידו חז"ל, שדרשו לנו על הפסוק: "וירד מצרימה" (דברים כו, ה)- אנוס על פי הדיבור, "ויגר שם" (דברים שם)- "מלמד שלא ירד יעקב אבינו להשתקע במצרים אלא לגור שם" (הגדה של פסח). הכלי יקר מדייק אמירה קשה זאת מלשון הפסוק שלנו: "ויאחזו בה", לשון אחיזה בכוח, וכמו שהוא מוכיח ממכת חושך שהביא הקב"ה במצרים, שהיו רבים מישראל שלא רצו לצאת ממצרים, והם מתו בשלושת ימי האפילה (מכילתא דר' ישמעאל פרשת בא).

מה קרה פה? כיצד שינו בני ישראל את דעתם והשתקעו במצרים? כיצד שכחו את חובתם לכסוף לעלות לארץ ישראל כל הימים? אין מה לשאול על הצד הטכני של העלייה לארץ ישראל. השבטים עצמם היו כולם צדיקים גמורים (פסיקתא זוטרתי פרשת ויצא כח, יא), וכבר הבאנו שחז"ל (הגדה של פסח) דרשו מהפסוקים שהם היו אנוסים על פי הדיבור, זאת אומרת: הקב"ה אסר לבנים של יעקב לשוב חזרה לארצם, ארץ ישראל. ומיד לאחר שמת כל הדור ההוא התחילו המצרים לשעבד את בני ישראל במצרים, וכמו שאומרים הפסוקים (שמות א, ו-יד). מכל מקום, השאלה היא על הצד הרצוני של בני ישראל עד זמן יציאת מצרים. כיצד הגיעו למצב שהפסוקים באים לבקר אותם שהם מרגישים בבית במצרים, ולא זכרו שארץ ישראל היא ביתם האמיתי.

 

תשובה ראשונה- תנאי המגורים וכוח ההרגל

בני יעקב

אין ספק שהיה כאן ניסיון קשה מאוד להיזהר מלשכוח את ארץ ישראל, ארץ הקודש. הן לבני יעקב עצמם, והן לדורות שבאו אחריהם עד זמן יציאת מצרים. בני יעקב התקבלו בסבר פנים יפות על ידי פרעה, הרמב"ן (בראשית מז, יא) מחדש שאף שבתחילה הם באו לגור במצרים בתור זרים, "לגור בארץ באנו" (שם, ד), פרעה גרם להם להתיישב שם בחוזקה. פרעה אמר ליוסף לקנות להם בתים, שדות וכרמים, כדי שלא יהיו משפחת המשנה למלך מבוזים בין תושבי המקום, וזה משך את לבם להרגיש כבני המקום.

יוסף הצדיק אפילו שהוא לא התכוון לשקע את אחיו במצרים, וכל כוונתו היתה להסיר חרפה ובושה מאת אחיו, גם כן השפיע מעט על התוצאה הזו של השיקוע במצרים. כתוב בפסוק שיוסף העביר את העם מקצה הארץ לקצה הארץ (בראשית מז, כא). כביכול, עשה כן מפני שקנה אותם לעבדים בשנות הרעב. באמת, היתה שזורה בכוונתו של יוסף להגן על שמם של אחיו, שלא יבזו אותם ויקראו אותם: 'גולים' (רש"י שם). בעצם, היה כאן ניסיון לגרום לבני ישראל להרגיש כמה שיותר נעים בביתם הזמני, במצרים. גם כן מצד רוחני היה טוב, יעקב אבינו שלח יהודה להקים בתי מדרש במצרים (לפי פרש"י בראשית מו, כח) עוד כשהיו בדרך אל מצרים, כדי שלא ירגישו שהם חסרי תורה וירע להם.

הרי אנחנו מכירים את זה, באמת קשה מאוד לאדם שיש לו תנאים טובים במקום שהוא נמצא, לעזוב את הכל ולעלות למקום שהוא זר, חסר כל, בלא אזרחות, פרנסה ותמיכה נפשית מסובביו.

כל זה השפיע עליהם לשכוח שאין זה ביתם. התייחסו אליהם כאילו הם בבית. כל אדם שמקבל טובה ממישהו, בהכרח מרגיש קרבה אליו על ידי זה. כך הם התחילו להרגיש קרבה למצרים ולארצם ושכחו את מקומם האמיתי. שפע גדול של מיטב הארץ נפתח לפניהם, וגרם להם מעט לשכוח את ארץ ישראל.

 

עם ישראל

אם כך הושפעו בני יעקב, על אחת כמה וכמה שהיה קשה לדורות שאחריהם במצרים לעזוב את הכל ולעלות לארץ ישראל. מי שלא עבר את החוויה של עזיבת כל סביבתו והגירה לחבל ארץ אחר קשה לו לתאר לעצמו ולהעלות על הדעת עד כמה שזה מסובך. הרי הם גדלו במצרים! הם הכירו כל עץ וכל פינה. הם פיתחו רגשות של חיבה לנופים מסוימים, והיו ביניהם אנשים שנקשרו לשכניהם המצרים ופיתחו קשרי ידידות ומסחר. נכון שהמצרים שעבדו את עם ישראל בעבודה קשה, כל זה אמת ויציב. עם ישראל סבל מהגזרות והרדיפות המצריות, אך יחד עם זאת ניסה לחפש נקודות אור במקומו הוא, ולא כולם ולא רבים התחילו לחפש מקום אחר למקלט מאויביהם המצרים. חז"ל (שמות רבה כ, יא) העידו לנו על בני אפרים שניסו לזהות את מועד הגאולה ויצאו להילחם במצרים לפני שהגיע הזמן הנכון. אך מעטים היו מתוך הציבור הרחב. ובכל מקום ובכל שעה ישנם אנשים שמנסים ליצור קשרים ולהתקרב לסובביהם. אף שחז"ל (שמות רבה א, א) שיבחו את בני ישראל על שלא שינו את שמם ואת לשונם, ובעצם שמרו על מרחק מסוים ממצרים, ושמרו על הדברים העיקריים שירחיקו אותם מלהיבלע במצרים ולהיהפך לשבט מצרי מזרע יעקב, חלילה. אף על פי כן, קמו בבני ישראל אנשים שהתחברו למצרים, וכמו שאומר המדרש (שוחר טוב תהלים קיד, ו): "אמר ר' אחא בשם ר' יונתן מהו "גוי מקרב גוי"? (דברים ד, לד) כאדם שהוא שומט את העובר מתוך מעי הבהמה בזמנו, כך הוציא הקדוש ברוך הוא את ישראל ממצרים". וכך כותב בשם משמואל (הגדה של פסח ד"ה "ארבה"): "שזה עיקר הגלות שהתערבו בגוים, ובמצרים היו כעובר במעי בהמה כבמדרש (הנ"ל)".

 

תשובה שניה- הקרקע תופסת את יושביה

חידוש מעניין כתב הרש"ר הירש (בראשית מז, יא) בהקשר של הפסוקים שלנו:

"אחוזה. בהשקפה היהודית אין האדם תופס את הקרקע, אלא נאסר ונקשר לקרקע; הרוכש אדמה אינו "אוחז" אותה, אלא "נאחז" בה. רק מיטלטלין בטלים באישיות ומיוצגים על ידיה. ואילו קרקעות נושאים את האישיות ומייצגים אותה בשטח החוק. יחס זה - תוצאות רבות לו במשפט האזרחי היהודי".

הרש"ר הירש מדקדק בלשון הפסוקים שבכל מקום שנזכרת לשון 'אחוזה' של קרקע התורה משתמשת במובן של נפעלות של האדם על ידי הקרקע. זה בא ללמד אותנו שהאדמה או הדירה שקנינו היא אינה רק חפץ ממוני שאנו יכולים לקנות, למכור, להשתמש בו, להשאיל ולהשכיר אותו. יש לאדמה שליטה עלינו. ובמיוחד הבית של כל אדם, שהוא בעצם המקום הטבעי שלו. גם המילה: 'מקום', נובעת מלשון: 'קיום'. זו פיסת האדמה שמקיימת אותנו ומחזיקה אותנו שלא ניפול למטה, לתהום. זה פועל בצורה רוחנית- סגולית חזקה מאוד.

על שני הדברים האלה חז"ל עמדו והאירו את עינינו. ישנם כמה דינים שחז"ל גזרו אומר והחליטו: "קרקע אינה נגזלת" (סוכה לא, א), וממילא: "אלו דברים שאין להם אונאה: העבדים, והשטרות, והקרקעות, וההקדשות" (בבא מציעא ד, ט), ועוד הלכות נוספות. הלכות אלו מראות שהקרקע איננה רק דבר ממוני בלבד, היא נקשרת לזהות של האדם ומשפיעה עליו. לכן אי אפשר לגזול אותה, כי בלתי אפשרי לגזול זהות של אדם. גם אין לה שווי ממוני מוגדר שיהיה שייך להחשיב את הפקעת השערים במכירה של קרקע כאונאת ממון. גם לגבי המושג: 'מקום' חז"ל אמרו: "רב הונא בשם ר' אמי אמר: מפני מה מכנין שמו של הקדוש ברוך הוא וקוראין אותו 'מקום'? שהוא מקומו של עולם ואין עולמו מקומו. מן מה דכתיב 'הנה מקום אתי' (שמות לג, כא) " (בראשית רבה פרשת ויצא סח, ט). זאת אומרת, הקב"ה הוא אל חי וקיים. הוא היה קיים עוד לפני שהיה משהו אחר קיים, בעולם שלנו ומחוץ לעולם שלנו. אין דבר שהקב"ה נצרך אליו כדי להמשיך להתקיים ולחיות. הוא מקיים את העולם, ולא העולם מקיים אותו.

אחר שראינו שד' לא מושפע ממקום כלשהו בשונה מאדם בשר ודם שכן מושפע ממקומו, נוכל לומר שגם עם ישראל כשהיו במצרים היו כבולים לאדמה. וכמו שאמרנו, כל אדמה מתחברת לזהות של יושביה. דבר זה גרם לעם ישראל לשכוח את תקוותם וצפייתם לעלות לארץ ישראל מיד כשיתאפשר.

 

סיכום התשובות

ראינו שני לימודי זכות מניין הגיעה שכחת עם ישראל את ארץ ישראל במצרים:

א.  בני ישראל קבלו תנאים טובים במיוחד בתחילת ישיבתם במצרים, ולאחר מכן התרגלו מאוד לישיבתם שם.

ב.  אדמת מצרים אחזה אותם שם, והשפיעה על זהותם מתכונתה.

מכוח שתי התשובות הללו ניתן להבין איך בני ישראל הגיעו למצב שהפסוקים הוצרכו לבקר אותם על שנשתקעו במצרים ושכחו את נחלתם המובטחת בארץ ישראל.

 

המצב בתפוצות בדורינו

הקב"ה הבטיח לנו בתורתו שישיב אותנו לארץ ישראל, ואמר: "אם יהיה נדחך בקצה השמים משם יקבצך ד' אלוקיך ומשם יקחך. והביאך ד' אלוקיך אל הארץ אשר ירשו אבותיך וירשתה והיטבך והרבך מאבותיך" (דברים ל, ד-ה). והרמב"ם לומד מכאן בספרו משנה תורה (מלכים יא, א) על תפקידו של מלך המשיח לקבץ נדחי ישראל, מלבד תפקידו להשיב המלכות על כנה, לבנות המקדש ולהעמיד את משפטי התורה על מקומם. בניית הארץ כבר בשיא התהליך. אי אפשר להתעלם מזה. ממש מתקיים בנו מה שאנו אומרים בתחנון של ימי שני וחמישי ('והוא רחום'. בנוסח אשכנז): "אבינו אב הרחמן, הראנו אות לטובה וקבץ נפוצותינו מארבע כנפות הארץ". הקב"ה הראה לנו את האות הזו. כמעט רובם של ישראל בארץ ישראל, והארץ הולכת ונבנית בגאון. הלב צריך לקרוא בקול גדול: "מאת ד' היתה זאת היא נפלאת בעינינו" (תהלים קיח, כג)! וכך בספר מנחת יהודה (לר' יהודה אלקלעי, תלמיד ה'פלא יועץ') לומד מן המקורות וקורא (אות לד) בקול רם לעלות לארץ ולא לחכות שיעלה אותנו המשיח בנס על טבעי. ודבריו נזכרים בתוספת בספר אם הבנים שמחה (פרק ג, אות כ-כא).

 

נכון, הארץ כובלת את תושביה למקומם, וגם התנאים שיש בחוץ לארץ לפעמים הם נוחים ונעימים. גם ככה כל מעבר ממקום למקום הוא קשה, כל שכן עלייה מארץ זרה לארץ ישראל. ישנם אנשים בגילאים שונים, צעירים מאוד או מבוגרים שגם זה מצטרף להקשות עליהם לעשות את השינוי הנדרש כדי לבוא לארץ.

יהי רצון שנראה בעזרת ד' במשיח צדקינו בקרוב, שיובילנו כולנו בנעימות, בקלות ובשמחה למקומינו הטבעי בארץ ישראל, ויטהר לבנו לעבוד את ד' מתוך טהרתה וקדושתה של ארץ ישראל.

 

 

 

 

 

 

 

[1] הצטוט השלם:

כל פסוק זה באשמת בני ישראל הוא מדבר כי הקדוש ברוך הוא גזר עליהם כי גר יהיה זרעך, והמה ביקשו להיות תושבים במקום שנגזר עליהם גרות, כמו שדרשו אצל יעקב (בראשית רבה פד, ג) וישב יעקב ביקש לישב בשלוה קפצה עליו רוגזו של יוסף וכו', הפסוק מאשימם על ישיבה זו שביקשו אחוזה בארץ לא להם, ולא כך אמרו אל פרעה לגור בארץ באנו (בראשית מז, ד)? מלמד שמתחילה לא ירדו להשתקע שמה אלא לגור כמדייר בי דיירא (כדר בבית דירה ומסתובב במדינה) ועכשיו חזרו מדבריהם, וכל כך נשתקעו שמה עד שלא רצו לצאת ממצרים, עד שהוצרך הקדוש ברוך הוא להוציאם משם ביד חזקה, ואותן שלא רצו לצאת מתו בשלושת ימי אפילה:

לא ניתן להשתמש או להעתיק מבלי רשות ארץ ישראל יומי (ע"ר)

Contact us

Write to us here:

  • https://www.facebook.com/EretzYisrae

Eretz Yisrael Yomi

HOME

ABOUT

BLESSINGS

DONATE

© 2018 by EretzYisraelYomi.com

לא ניתן להשתמש או להעתיק מבלי רשות אתר ארץ ישראל יומי (ע״ר).