פסוק מהתורה

אמור

פרשת

קורבן העומר ושתי הלחם דווקא מתבואת ארץ ישראל

ידידיה שנדורפי

כותב:

 

בפרשיית המועדות שבפרשת אמור, מצווה אותנו התורה על קורבן שתי הלחם הקרב בחג השבועות. כך כתוב בתורה (ויקרא כג יז): "ממושבותיכם תביאו לחם תנופה, שתים שני עשרונים...". בגמרא במסכת מנחות (דף פג עמוד ב) דורשים חז"ל: "ממושבותיכם תביאו – ולא מן חוצה לארץ", דהיינו שאת קורבן שתי הלחם צריך להביא דווקא מתבואה שגדלה בארץ ישראל, ולא מתבואה שגדלה בחוץ לארץ.

דרשה דומה דרשו חז"ל ביחס לקורבן העומר, שנאמר בו (ויקרא כג י): "כי תבואו אל הארץ אשר אני נותן לכם וקצרתם את קצירה והבאתם את עומר ראשית קצירכם אל הכהן". מהמילים 'כי תבואו אל הארץ אשר אני נותן לכם', דרשו חז"ל שגם את קורבן העומר אין להביא אלא מתבואת הארץ.

 

מדוע מצווה התורה להביא את קורבן העומר וקורבן שתי הלחם דווקא מתבואת הארץ?

על דרשות חז"ל זו יש לשאול: הלא במקדש ישנם קורבנות רבים הבאים מן הצומח – כל סוגי מנחת היחיד, ואף בכל קורבן ציבור מקריבים גם מנחה ונסכים (מנחה מסולת חיטים ונסכים מן היין), ולא מצאנו שיש עיכוב להביא קורבנות אלו מתבואת חוץ לארץ, אדרבה, המשנה במסכת מנחות (שם) אומרת בפירוש: "כל קורבנות הציבור והיחיד באין מן הארץ ומחוצה לארץ... חוץ מן העומר ושתי הלחם", אם כן מדוע בקורבן העומר ובקורבן שתי הלחם מדגישה התורה שהם צריכים להיות דווקא מתבואת ארץ ישראל?

את התשובה לשאלה זו נחלק לשלשה שלבים. תחילה ננסה לעמוד על הבנת עניינם של קורבן העומר וקורבן שתי הלחם. לאחר מכן נבאר את הקשר המהותי בין התורה לארץ ישראל, ובסוף נחזור לשאלה בה פתחנו ונסכם את התשובה.

 

עניינם של קורבן העומר וקורבן שתי הלחם כהכנה לקבלת התורה:

קורבן העומר קרב בבית המקדש ביום ט"ז בניסן, ומיום זה מתחילים לספור את ספירת העומר, וקורבן שתי הלחם קרב במקדש בחג השבועות, שהוא זמן מתן תורה. את שני הקורבנות הללו צריך להביא דווקא מהתבואה החדשה שגדלה באותה שנה (ורק לאחר הקרבתם אפשר להקריב קרבנות נוספים מהתבואה החדשה), אלא שיש הבדל מהותי ביניהם: קורבן שתי הלחם הוא הקורבן הראשון הבא מן החיטים מהתבואה החדשה, וקורבן העומר בא מן השעורים. החוט המקשר בין שני קורבנות אלו הוא 'ספירת העומר', המתחילה ביום ט"ז בניסן שבו מקריבים את קורבן העומר, ומסתיימת בשבועות בו מקריבים את קורבן שתי הלחם.

רואים אנו אם כן, ששני קורבנות אלו קשורים וכרוכים זה בזה; בהם פותחים ומסיימים את ספירת העומר ושניהם באים מהתבואה החדשה. מדוע שני קורבנות אלו מהווים את המסגרת לספירת העומר, ומה באה התורה ללמדנו בהבדל בין שני הקורבנות, שהאחד בא מן השעורים והשני בא מן החיטים?

ספירת העומר עניינה ביטוי להשתוקקות עם ישראל לקבלת התורה, וכדברי ספר החינוך (מצוה ש"ו): "לפי שכל עיקרן של ישראל אינו אלא התורה, ומפני התורה נבראו שמים וארץ וישראל... והיא העיקר והסיבה שנגאלו ויצאו ממצרים כדי שיקבלו התורה בסיני ויקיימוה... והיא תכלית הטובה שלהם. ועניין גדול הוא להם, יותר מן החירות מעבדות... ומפני כן, כי היא כל עיקרן של ישראל ובעבורה נגאלו ועלו לכל הגדולה שעלו אליה, נצטווינו למנות ממחרת יום טוב של פסח עד יום נתינת התורה, להראות בנפשנו החפץ הגדול אל היום הנכבד הנכסף ללבנו, כעבד ישאף צל, וימנה תמיד מתי יבוא העת הנכסף אליו שיצא לחירות, כי המניין מראה לאדם כי כל ישעו וכל חפצו להגיע אל הזמן ההוא".

כיוון שעניינה של ספירת העומר הוא הכמיהה לקבלת התורה, אנו מתחילים את הספירה בהבאת קורבן שעורים שהוא מאכל בהמה, כדי לבטא שאנו מוכנים לקבל עלינו עול תורה ומצוות, וכפי שמבאר המהר"ל ב'דרוש על התורה': "כאשר ישראל מתחילין למנות, לסבול עול תורה ומצוות, ועבודתם כבהמה הזאת שכל עצמה אינה אלא לסבל ועול עבודה קשה, לכן קרבנם גם כן שעורים שהם מאכל בהמה".

לאחר ההשתוקקות וההכנה שבספירת העומר אנו זוכים ומקבלים את התורה, ואז אנו יכולים להקריב את קורבן שתי הלחם הבא מן החיטים שהם מאכל אדם, לבטא שרק על ידי התורה אנו זוכים להשלים את עצמנו ולהגיע למדרגת האדם באופן שלם.

 

הקשר המהותי בין התורה לארץ ישראל:

רואים אנו אם כן, ששני קורבנות אלו מלמדים אותנו את היחס הנכון לקבלת התורה וללימוד תורה. כשהתורה מדגישה שאת קורבן העומר ואת קורבן שתי הלחם צריך להביא דווקא מתבואת ארץ ישראל, היא באה ללמדנו שאת ההכנה והשייכות לתורה, אפשר לעשות רק על ידי חיבור מהותי לארץ ישראל, ולכן אין מקום להביא קורבן זה שכל עניינו הוא החיבור והשייכות הפנימית לתורה מתוך חיבור לחוץ לארץ.

דברים אלו מפורשים בדברי חז"ל, במסכת חגיגה (ה:) נאמר: "כיוון שגלו ישראל ממקומן אין לך ביטול תורה גדול מזה".

יש מקום לשאול ולהתבונן בדברי חז"ל אלו: מדוע באמת החיבור לתורה יכול להיעשות רק על ידי חיבור לארץ ישראל, הלא אפשר ללמוד תורה גם בחוץ לארץ, ואדרבה, כל שנות הגלות התפתחה התורה שבעל פה ונכתבו מאות ואלפי ספרים על ידי כל גדולי הדורות, אפילו התלמוד הבבלי שהוא יסוד פסיקת ההלכה נכתב בחוץ לארץ, ומדוע אם כן אומרים לנו חז"ל שאין אפשרות להגיע לחיבור אמיתי לתורה אלא בארץ ישראל? מה כוונת חז"ל באומרם 'אין לך ביטול תורה גדול מזה'?

 

רק בארץ ישראל עם ישראל מקיים את התורה כאומה

נראה שטמון עומק נוסף בדברי חז"ל, המסביר מדוע תורתנו הקדושה שייכת באופן מהותי לארץ ישראל וכיצד הדברים תלויים זה בזה ממש. הבנה זו נעוצה בהבנת עניינה של תורה.

בפסוקי ההכנה למעמד הר סיני כותבת התורה (שמות יט, ה-ו): "ועתה אם שמוע תשמעו בקולי, ושמרתם את בריתי, והייתם לי סגולה מכל העמים, כי לי כל הארץ. ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש". התורה מדגישה שעניינו של עם ישראל הוא בהיותו ממלכה שלמה של כהנים, עם שלם החי חיי קודש, דהיינו, לא רק שאנשים רבים יקיימו תורה ומצוות, אלא האומה כולה תלך בדרך התורה באופן ציבורי.

כך גם מדגישה התורה בפרשת ואתחנן וכותבת (דברים ד, ז-ח): "כי מי גוי גדול אשר לו אלוקים קרובים אליו כד' אלוקינו בכל קוראינו אליו. ומי גוי גדול אשר לו חוקים ומשפטים צדיקים ככל התורה הזאת אשר אנכי נותן לפניכם היום". גם בפסוקים אלו מדגישה התורה את עניינו של עם ישראל כ'גוי גדול', כעם שלם, המתנהל על פי דרך התורה ומתפלל לד' אלוקיו.

יסוד זה, שעם ישראל מתייחד בכך שהוא עם שלם המקיים את רצון הבורא, מופיע בפסוקים ובמקורות רבים נוספים, ונכתב בדברי מרן הרב אברהם יצחק הכהן קוק זצ"ל בסגנונו המיוחד: "בראשית מטעו של העם הזה... נתגלתה השאיפה להקים ציבור אנושי גדול אשר ישמור את דרך ד' לעשות צדקה ומשפט. ... למילואה של שאיפה זו צריך דווקא, שציבור זה יהיה בעל מדינה פוליטית וסוציאלית וכסא ממלכה לאומית ברום התרבות האנושית... למען דעת; שלא רק יחידים, חכמים מצויינים, חסידים ונזירים ואנשי קודש – חיים באור האידיאה האלוקית, אלא גם עמים שלמים מתוקנים ומשוכללים בכל תיקוני התרבות והישוב המדיני..." (אורות, למהלך האידאות בישראל, ב).

התורה הקדושה לא ניתנה לנו רק בשביל שנהיה אנשים יחידים המקיימים אורח חיים המתנהל על פי הדרכת תורה, אלא כדי שנממש את האידיאל הגדול של קיום תורה ומצוות בחיי האומה כולה, כדי שננהל מדינה – על כל המשמעויות שהיא כוללת – על פי הדרכת התורה. זוהי ייחודיותו של עם ישראל על פני הגויים. גם הגויים יכולים לקיים את המצוות המוטלות עליהם ולהיות צדיקים ולהגיע אפילו למדרגת רוח הקודש, אך הם יגיעו למדרגות אלה מצד עצמם, כיחידים צדיקים, אך עם ישראל מיוחד בכך שהוא עם שלם שעניינו לקדש שם שמים בעולם. לכן התורה אינה יכולה להתקיים כולה על ידי אדם אחד, אפילו אם הוא הצדיק ביותר עלי אדמות, שכן יש מצוות ששייכות דווקא לכהנים ויש ששייכות דווקא לישראלים, יש השייכות דווקא במקדש, ויש ששייכות רק מחוץ לירושלים.

כיוון שהתורה ניתנה לעם ישראל כולו, ולא ליחידים, אין אפשרות לממש את הדרכת התורה אלא בארץ ישראל, כיוון שלעומת היחיד שיכול לנדוד ממקומו, לעם יש מקום מיוחד השייך לו שבו הוא נמצא. הצרפתים נמצאים בצרפת, והמצרים במצרים, וכמו כל עם אחר, כך לעם ישראל יש ארץ מיוחדת השייכת לו, שהקב"ה קבע שרק בה העם המיוחד הזה יוכל להוציא את סגולותיו הפנימיות ולהתנהג על פי רצון התורה. אם התורה היתה שייכת ליחידים הם היו יכולים לקיים אותה היכן שהם רוצים, באוגנדה או בכל מקום אחר בו יש חופש דת ואין הפרעה מצד הסביבה לכל אדם להתנהג על פי אמונתו. אך עם ישראל מיוחד בכך שהוא מגלה את שם ד' בעולם כאומה שלמה המתנהגת בדרך התורה והמצוות, ודבר זה יכול להיות רק בזמן שעם ישראל מקים את מדינתו וחי חיי אומה שלמה ולא כקבוצות הנמצאות בתוך מדינות זרות. הקב"ה קבע שהארץ המיוחדת בה אנו צריכים, מצווים, ויכולים לחיות את חיי העם על פי התורה היא ארץ ישראל, וממילא מובן שהתורה והארץ אחוזות זו בזו בקשר בל ינתק. איננו מבקשים לחיות בארצנו הקדושה רק כדי שנוכל לקיים את התורה והמצוות באין מפריע, כי את זה אפשר לעשות גם באמריקה או בכל מקום אחר בו יקבלו אותנו ללא הפרעה. האחיזה שלנו בארץ היא כיון שהארץ היא המקום היחיד בו אנו יכולים לחיות באמת על פי תורה, כיוון שעניינה של התורה הוא להדריך את העם כולו לנהל אורח חיים על פי רצון ד' ואת זה אי אפשר לעשות אלא בארץ ישראל.

זהו עומק דברי חז"ל שאמרו 'כיוון שגלו ישראל ממקומם אין לך ביטול תורה גדול מזה'. אין כוונת חז"ל שאין אפשרות ללמוד תורה בגלות, שהרי כפי שאמרנו, אלפי ספרים תורניים נכתבו בגלות, ואפילו התלמוד הבבלי שהוא היסוד לכל פסיקת ההלכה נכתב בחוץ לארץ. כוונת חז"ל היא שרק בארץ ישראל עניינה של תורה יכול לצאת לפועל ולבוא לידי ביטוי בצורה שלמה, על ידי אומה שלמה החיה חיים לאומיים על פי תורה.

משום כך, בבואנו להקריב את קורבן העומר ואת קורבן שתי הלחם שעניינם הוא ההכנה והשייכות של עם ישראל לתורה, באה התורה ללמדנו שקורבנות אלו צריכים לבוא דווקא מתבואת ארץ ישראל, כיון שכל עניינה של תורה בא לידי ביטוי בצורה שלמה ואמיתית רק בארץ ישראל. לשם כך כותבת התורה ומדגישה: "כי תבואו אל הארץ אשר אני נותן לכם", ו"מושבותיכם תביאו"!

 

יהי רצון שעם ישראל כולו יבין את ייעודו הלאומי, לדור בארץ המיוחדת של הבורא יתברך, תוך קיום תורה ומצוות, ולהיות אור לגויים. 

לא ניתן להשתמש או להעתיק מבלי רשות ארץ ישראל יומי (ע"ר)

Contact us

Write to us here:

  • https://www.facebook.com/EretzYisrae

Eretz Yisrael Yomi

HOME

ABOUT

BLESSINGS

DONATE

© 2018 by EretzYisraelYomi.com

לא ניתן להשתמש או להעתיק מבלי רשות אתר ארץ ישראל יומי (ע״ר).