חומש

האזינו

פרשת

סגולת ראייתו של משה רבינו

מגיש:

הרב אלישיב רבהון

תורם לדבר התורה

היה שותף של "ארץ ישראל יומי"

תרום עבור דבר תורה

סגולת ראייתו של משה רבינו

יהודה גולד
כותב השעור:


"ויעל משה מערבות מואב אל הר נבו ראש הפסגה אשר על פני ירחו ויראהו ד' את כל הארץ את הגלעד עד דן. ואת כל נפתלי ואת ארץ אפרים ומנשה ואת כל ארץ יהודה עד הים האחרון".

(פרשת האזינו, דברים פרק לד פסוקים א-ב)


פסוקים אלו, המופיעים בפרשת האזינו, קרוב לסיום דברי משה לעם ישראל טרם עלייתו להר נבו והסתלקותו מן העולם, מסיימים מסכת ארוכה של דין ודברים בין משה לקב"ה בנוגע לאי-זכאותו של משה להכנס לארץ ישראל. לפי חז"ל (דברים רבה ברכה יא, ו), מספר התחינות שהפיל משה לפני הקב"ה בבקשה להכנס לארץ הגיע לחמש מאות וחמש עשרה.

כל תפילותיו והפצרותיו של משה בענין נענות בסירובו של הקב"ה, מטעם "כי לא האמנתם בי להקדישני לעיני בני ישראל" (במדבר כ, יב). תמורת זאת, הקב"ה מבטיח למשה שיזכה לראות את הארץ מבחוץ, בתצפית מפסגת הר נבו, וכך אכן עושה משה, כפי שראינו בפסוקים למעלה.

השאלה הזועקת היא, הייתכן להשביע את רעבונו של משה להכנס לארץ על ידי ראייתה מבחוץ?! וכי שייך שראייה כזו לא תגרום רק להגביר את כאבו הגדול על הארץ אותה הוא רואה בעיניו אך אליה הוא מנוע מלהיכנס?! על פניו, הצעה זו של הקב"ה אמורה היתה רק להעצים את ייסוריו של משה!


כח הראייה הרוחנית


על מנת לעמוד על טיבה של ראייה זו שזוכה לה משה, עלינו להתבונן תחילה בכוחו ומהותו של כח הראייה אצל צדיקים בכלל. בכך ייפתח לנו פתח להבין מה חוללה ופעלה ראייתו של משה ומדוע בא עיתה דווקא סמוך לפטירתו, על סף כניסת עם ישראל לארץ.

ה'אור החיים' הקדוש בפירושו לפרשת בא (שמות יא,ה) כותב כך: "והצדיקים העצומים קדמונינו יכירו בהביטם באדם רשע, לברר ממנו כח החיוני שהוא בחינת הטוב, באמצעות הראיה הדקה אשר יביטו בעין החכמה, להוציא חלק הטוב ההוא. כי כשיתכוין למול ענף הקדושה תעשה בו נפש הצדיק כמעשה אבן השואבת לברזל... שתוציאנו ממקום שנקבע שם, בראיה".

בדברי ה'אור החיים' מתבאר מושג יסודי. בשונה מהתפיסה המוכרת, הנכונה ביחס לבני אדם רגילים, לפיה ראייתו של האדם בסך הכל סוקרת וקולטת את הגלוי אליה ואינה משנה או משפיעה על הדבר הנראה, אצל צדיקים גדולים אין הדבר כן. כאשר אדם גדול מתבונן על המציאות, עיניו לא רק סופגות את הנראה אליהן אלא הן אף פועלות ומשפיעות על הדבר הנראה. בכח קדושתו של הצדיק ניתן לפעול על המציאות בראייה לבדה ללא צורך בשימוש בכוחות נוספים.

ראייתו של הצדיק מרחיבה את תחום השפעתה של נפשו הקדושה של הצדיק, וממילא היא גורמת לכל רסיסי החיים אותם היא 'סורקת' להישאב פנימה ולהידבק במעיין החיים המפכה בנפש הצדיק.

בספר "אסופת מערכות" לרבי חיים יעקב גולדוויכט זצ"ל, מתבאר רובד נוסף בהבנת כח ראייתו של הצדיק, על בסיס דברי האור החיים שראינו.

לעומת המבואר לעיל, שניצוצות החיים של אדם רשע, בבואם במגע עם נפש הצדיק נוטים להתנתק ממקומם ולהידבק ולהתכלל בעוז החיים של נפש הצדיק, אצל אנשים כשרים המציאות הפוכה בתכלית. אדם טוב וישר, המשתדל ללכת בדרכי הבורא ופועל להרוות את נפשו ממקור החיים של השם יתברך, כח החיים בקרבו רענן ובר קיימא. ניצוץ החיים שבאדם כזה מחובר למקור של חיי אמת, וממילא המפגש עם נפשו החיה של הצדיק לא רק שאינו נוטל ממנו את כח החיים שלו אלא הוא אף מלבה ומחזק אותו. כאשר החיים מחוברים ומושרשים במקורם, מפגש עם עוצמות חיים יותר גדולות רק מעצים ומפתח אותם, בדומה לשלהבת קטנה הבאה במגע עם אבוקה הגדולה ממנה.

רעיון זה, לפיו בכוחו של הצדיק להשפיע חיים וטוב על זולתו באמצעות סגולותיו הרוחניות, זוכה לסיוע ותוספת ביאור בדברי הראי"ה קוק בספרו "אורות הקודש" (חלק ג, מוסר הקודש, עמוד קנו):

"ישרי לב, וצדיקים עליונים, שהם הם הנם צינורות שפע החיים ליקום כולו.. גלי ההשפעה של הטוב שיורד עליהם, ועל ידם בעולם".


הראי"ה מבאר שהצדיק, מכח קדושתו וטהרתו, משיג מדרגה גבוהה של קרבת השם. מהמקום העליון בו הוא עומד הוא משיג שפע רוחני מיוחד, אליו קיימת גישה רק ליחידי סגולה, כמוהו, שזיככו והכשירו עצמם למדרגה זו. ייתרון זה, מהנה לא רק את הצדיק עצמו אלא גם את כל סביבתו. עליונות רוחנית זו מעניקה לצדיק יכולת השפעה על סביבתו, באופן משמעותי הרבה יותר מזה של אנשים רגילים. צדיק שכזה נמשל לאדם שעומד על פסגת הר גבוה ומשם שולט על כל סביבתו, הנמוכה יותר. מדרגה זו גורמת לצדיק לשמש כצינור רוחני דרכו יורד שפע של חיים ואור לעולם כולו, כאשר כל הקרוב יותר לצינור, הלא הוא הצדיק, סופג יותר מהשפע היורד דרכו.

אנו למדים אפוא שקירבה ושייכות אל צדיק עליון משפיעות חיים, ברכה ואורה על הבאים במגע עמו. קירבה זו יכולה להתבטא בסמיכות ממשית אל הצדיק, כמו גם בקירבה ושייכות נפשית ותודעתית בין הצדיק למושא השפעתו. כאשר הצדיק ממקד את מבטו וראייתו בדבר מסויים, נוצר קשר וחיבור בין הרואה והנראה וממילא גוברת השפעתו הברוכה של הצדיק הרואה, על הנראה.


הנהגה ניסית והנהגה טבעית


עלייתו של משה לראות את הארץ מתרחשת בעת מעבר בין שתי תקופות. תקופות אלו מוכרות כ'דור המדבר' ו'דור באי הארץ'. דור המדבר התאפיין בהנהגה ניסית גלויה. מזונם ניתן להם על ידי מן שירד ממרום, את מימיהם הם שתו מבארה של מרים וסביבם ומעליהם סככו ענני הכבוד שהגנו עליהם מכל פגע חיצוני. תחת הנהגה כזו, שסיפקה את כל צרכיהם החומריים, לא היה שום צורך לעסוק בעייני חומר ואכן, כל עיסוקם של ישראל באותו דור היה בלימוד תורה ובהשגת מעלות רוחניות.

מנהיגו של דור זה היה משה רבנו "איש האלוקים" (דברים לג, א). תחת ובאמצעות הנהגתו זכו ישראל לכל הניסים הללו. כמי שהיה גדול הנביאים ושאף גופו החומרי נתעלה מעל גדרי הטבע, בעת עלותו למרום למשך ארבעים יום ללא אכילה ושתיה, ראוי היה משה לשמש כ'צינור' דרכו הופיעה על ישראל הנהגה ניסית שהעלתה אותם מעל ומעבר למגבלות הטבע וסיפקה להם את כל צרכיהם החומריים ללא צורך בהשתדלות טבעית.

כל זה היה מתאים לדור המדבר. בזמן שישראל היו עדיין בדרך, טרם הגיעם אל הארץ המובטחת, לא היתה תכלית להתעסקותם בענייני החומר ועל כן הנהגתם היתה באופן כזה שיהיו פטורים מכך לגמרי ויהיו פנויים להתעסק אך ורק בענייני קדושה ורוחניות.

אולם, לאחר כניסתם לארץ השתנה הדבר. בשלב זה ישראל נצטוו לכבוש את הארץ, לחלק אותה בין השבטים, לבנות, לנטוע ולעסוק בשאר צרכי פיתוחה החומרי. ניתן למצוא ביטוי לכך בנוסח הפסוק הפותח את פרשת קדושים (ויקרא יט, ב): "כי תבואו אל הארץ ונטעתם כל עץ מאכל" – עם ביאתם לארץ נכנסו ישראל למציאות חדשה בה הם נדרשים לטעת עצים ולעבוד את האדמה, דבר שלא נדרשו אליו או התנסו בו קודם לכן.

במקביל לחובת בנין הארץ, פסקו גם הניסים הקבועים שליוו אותם בכל שנות נידודי המדבר. המן פסק מלרדת, הבאר הפסיקה את נביעתה הניסית וענני הכבוד נסתלקו. כעת עם ישראל נדרש לעבוד ולהשתדל, להתפרנס ולהתקיים בכוחות עצמו. מכאן ואילך ההנהגה חדלה מלהיות ניסית גלויה. תחת זאת נפתח כעת פרק ההנהגה הטבעית, בה ישראל עמלים וטורחים בענייני החומר ומשמיים מסייעים  להם בדרך נסתרת, ללא התערבות אלוקית גלויה. הברכה האלוקית אכן שורה – אך דווקא באמצעות השתדלותם ומעשה ידיהם. הניצחון במלחמה מופיע באופן פלאי – אך רק לאחר שנערכו למלחמה באמצעים טבעיים ויצאו לשדה הקרב, ככל אומה אחרת.

המנהיג הראוי לדור שכזה הוא יהושע, תלמידו של משה. חז"ל מלמדים אותנו ש"פני משה כפני חמה ופני יהושע כפני לבנה" (בבא בתרא דף עה.). משה רבנו נמשל לחמה, גוף שמימי שמהותו ועצמותו הם אור וחום, המשפיעים על כל שאר הנבראים. לעומת משה, יהושע נמשל ללבנה, שהיא עצם חומרי הקולט את אור הלבנה וממשיך אותו למטה לארץ. יהושע נחשב כמתווך ומגשר בין חומר לרוח, והנהגתו היא הראויה להדריך את ישראל במציאות טבעית.


הנהגה היונקת מחברתה


הנהגתו בפועל של עם ישראל עם כניסתו לארץ היתה בידי יהושע בן נון, אולם שורשי הנהגתו של יהושע היו נעוצים בהנהגת משה. הכח להתנהל במציאות טבעית, לעסוק בענייני חומר ולרומם אותם אל תכלית מעלתם, נובע מההנהגה הניסית-הרוחנית. הדבקות העליונה באלוקות וההתמסרות המוחלטת לעבודת השם, הן הנותנות את הכח להשפיע קדושה אל תוך המציאות החומרית. ללא חיבור אל אותה מציאות נעלית של הנהגה ניסית גלויה, בה מופיע אור השם בבהירות וללא מסכים, ישנה סכנה של היגררות אחר החומר ושקיעה בעקבותיו. דווקא החיבור ההדוק בין שתי ההנהגות, הוא המאפשר לעסוק בענייני גשמיות בבטחה ולמלא בהצלחה את הייעוד של קידוש החומר ותיקונו.

נקודת החיבור בין שתי ההנהגות היתה עלייתו של משה לראות את הארץ. קדושתו העליונה של משה וכח החיים הכביר שנבע מתוך נפשו, התחברו אל מעיינות החיים הקיימים בארץ ישראל ופעלו עליהם לרוממם לגבהים חדשים. המפגש שבין צינור החיים האיתן שבנפשו של משה לבין כוחות החיים שבאדמת ארץ ישראל, פעל לעורר וללבות את אלה האחרונים, ורוממם למדרגה כזאת שתאפשר לישראל לגלות אותם, לשכללם ולרומם איתם את כלל המציאות החומרית, באמצעות העבודה והבנין באדמת ארץ ישראל.

ראייתו של משה החדירה כוחות חיים ומטען רוחני אל תוך תוכה של חומריות הארץ והפכה את אדמתה, אווירה וכלל חלקי הווייתה לכאלה שבטבעם מוכנים להתרומם ולהתקדש על ידי עבודתם ועמלם המעשיים של ישראל.

ראיית הארץ על ידי משה אמנם לא היוותה תחליף לכניסה הממשית אליה, אולם היא סללה את הדרך להיאחזותם השלמה של ישראל בה וליכולתם לממש בה את תכליתם. משה עצמו לא זכה להיכנס לארץ, אולם הוא פעל בראייתו את הארץ שהנהגתו, זו שליוותה את ישראל בחייו, תמשיך ללוותם בכניסתם אל הארץ אף לאחר מותו, ותשמש ככח המניע לכלל עבודתם של ישראל וחיבורם השלם אל אדמת קודשה של ארץ ישראל.


משמעות עבורנו


הסגולה שהטביע משה באדמת ארץ ישראל בעת ראייתו אותה, נתנה בידינו את הכלי המיוחד הנקרא 'קידוש החומר', באמצעותו אנו יכולים ומצווים לעסוק בבניינה החומרי של ארץ ישראל, ועל ידי כך לרומם אף את מציאותה הגשמית למדרגה של קדושה. מה שבחוץ לארץ ניתן להשיג דווקא על ידי לימוד תורה, תפילה ושאר עבודות רוחניות, בארץ ישראל ניתן להשיג אף על ידי עבודה גשמית. לא לחינם כתב ה'חתם סופר' (חידושים למסכת סוכה דף לו.) שבארץ ישראל "העבודה בקרקע גופה מצווה - משום יישוב ארץ ישראל ולהוציא פירותיה הקדושים", וש"אפשר אפילו שארי אומנויות שיש בהם ישוב העולם - הכל בכלל מצווה".

בעת עוסקנו בעניינים פעוטים לכאורה, הנוגעים לסידור חיינו וצרכינו השגרתיים והיום-יומיים, עלינו לזכור שעבורנו, בני ארץ ישראל, כל דבר וענין התורם לביסוס ושכלול החיים החומריים הרי הוא בכלל עבודתנו הרוחנית. עלינו לשים לב לכך שבפועל בחלק גדול מהזמן אנו עסוקים במלאכת קודש, וככל שאנו ניגשים אליה ביתר אחריות וכובד ראש אנו פועלים ביתר שלמות את תכליתה של מלאכה זו, וזוכים להביא את המציאות החומרית ואת כללות העולם אל תיקונם השלם.


ארץ ישראל יומי

דף הבית

אודותינו

ברכות

תרומות

צרו אתנו קשר

כתבו לנו:

  • https://www.facebook.com/EretzYisrae

© 2018 by EretzYisraelYomi.com

לא ניתן להשתמש או להעתיק מבלי רשות אתר ארץ ישראל יומי (ע״ר).